מאת:אור

"עכשיו תוריד את הסנפירים, ותעשה את אותו הדבר" במילים צנועות אלה התבשרתי מהמאמן על סופה של תקופה. ימי הסנפירים שלי הגיעו לסיומם. אמנם עדיין מותר לי לבצע איתם את החימום בראשיתו של האימון, אך מעכשיו השחייה תתבצע בלעדיהם. "אינך מכיר בערכם האמיתי של הדברים עד אחרי שאיבדת אותם" היא סוג של קלישאה שקל להחיל אותה על מגוון תחומים בחיים ממערכות יחסים, בריאות גופנית והמפתחות של המכונית. מסתבר שגם לגבי סנפירים היא נכונה.

הבריכה הראשונה ששחיתי בלי סנפירים היתה מאבק הישרדות בלתי מסוגנן בעליל להגיע לקצה השני של הבריכה. אותו מרחק, של בריכה אחת, שרק דקות ספורות קודם לכן הרגיש קצר למדי, הפך למסע ארוך ומפרך לחיים ולמוות. הרגליים שקעו לכיוון הקרקעית, הידיים נאבקו בפראות ועל הניסיון לנשום לפי התכנית וויתרתי די בהתחלה. זה היה מאבק אלים ומכוער. הגעתי לסוף הבריכה מצפה למבול של נזיפות. אך המאמן, כמו הורה שמברך את תינוקו על הגרעפס הראשון, אמר רק "כל הכבוד, הרוב לא מסיימים את הבריכה הראשונה שלהם".

הרגש הראשון שגאה בי לא היה של גאווה אלא כעס. כעס על המאמן וכעס על הסנפירים. על גן העדן האבוד, שתי חתיכות הגומי האלה שגרמו לי לאשליה שאני יודע לשחות ובעצם כל הזמן היו אלה הן שידעו לשחות. לא אני הנעתי אותן אלא הן שהניעו אותי. קינאתי באותם אנשים שלא זכו מעולם לשחות עם סנפירים, שלא נאלצו להתמודד עם אובדן היכולת שחוויתי אני באותו רגע. "למה, למה היית צריך להשלות אותי ככה?" הטחתי במאמן "בשביל מה זה היה טוב?". "בשביל כל הדברים שלמדת" הסביר המאמן "בלי הסנפירים לא היית יכול להתפנות ולהתמקד בסגנון, בציפה ובביצוע נכון של התנועות". "ומה יהיה עכשיו?" שאלתי, "עכשיו תצטרך להאריך את עצמך כדי להחזיר לך את הציפה שאיבדת".
רציתי להזכיר לו שאחרי גיל ההתבגרות מפסיקים לגבוה, שאני לא צפוי להוסיף עוד סנטימטרים לגובהי בשבועות הקרובים, אבל משום מה הנחתי שאת זה הוא יודע. "תשחה ארוך" הוא אמר, כאילו גם האורך של הגוף הוא עניין פסיכולוגי ותו לא. ניסיתי לשחות ארוך, לדחוף את הידיים קדימה ואת הרגליים לאחור. "תנצל את הקיר, תדחוף את עצמך הכי רחוק שאתה יכול", "תניע את הידיים מהר", "תשאיר את הרגליים צמודות", "תלחץ את החזה כלפי מטה" ועוד ועוד הוראות. המון עצות טובות שאפשר היה להחליף את כולן בזוג טלפי הגומי שנשארו מחוץ למים על שפת הבריכה.

אני לא טוב בתהליכי גמילה, את הבקבוקים מהם ינקתי חלב נאלצו הורי להפריד ממני בסצינה מבויימת היטב של זריקה מהחלון, ובהסבר שעכשיו אני כבר גדול. מכורים לסמים בגמילה מסבירים שהחיים אינם אותו הדבר בלי החדות שהיתה להם כשהיו תחת השפעה, מכורים לסמים אחרים ידברו על הצבעים שחסרים. המכורים נאלצים לשמוע בנימה פטרונית, מאלה שמעולם לא ניסו, כמה חשוב להיות צלול ולראות את העולם כמו שהוא. נדמה לי שאני מבין עכשיו טוב יותר את עצמי כילד, וגם את אותם מכורים, מה כל כך טוב בלהיות גדול, או בלראות את העולם כפי שהוא, כששם על שפת הבריכה שוכבים להם הסנפירים, רק מחכים שאפול חזרה לעברם. לכאורה ברור שעדיף שהשחייה תבוא ממני ולא מאביזרי עזר, ומצד שני למה זה מקובל לקחת כדור נגד כאבים כשכואב הראש, ולא לקחת סנפירים נגד שקיעה, כשאני אל מצליח בלעדיהם?

בכל זאת, מכל ההוראות של המאמן מצאתי אחת שהצליחה לעזור לי להקל את הכאב. "תשחה במורד הבריכה, תדמיין שהבריכה היא בשיפוע, זה יגרום לך לא לשקוע". יתכן שהסיבה שהעצה הזאת הכי עובדת היא בגלל שבניגוד לאחרות היא לא מחליפה את המתיקות של אשליית הסנפירים בהתמודדות עם המציאות אלא באשליה אחרת. גיליתי שהאשליה מתחזקת במיוחד אם אני עוצם את עיני בזמן השחייה, ואז אני ממש יכול להרגיש את השיפוע של המים, ולהידרדר לאורך הבריכה ולא לשקוע לתוכה. אלא שלעצימת העיניים יש מחיר שמתבטא בכך שזוהי אשליה קצרת מועד, שנמשכת בדיוק עד שאני נתקע באדם ששוחה בכיוון הנגדי במסלול.

בימים כאלה הריצה היא המשענת שלי, כשהמאמן הכריז על המירוץ הקבוצתי השנתי בהרי ירושלים ממש חיכיתי לעליות התלולות ולירידות מרובות האבנים שנפילה בהן ממש מתבקשת. ביום שישי האחרון, בין שבע וחצי לאחת עשרה, רצתי בנוף המשכר של פארק קנדה, בין סלעים ועצי פרי שצומחים פרא, אפילו ביצעתי משימות ניווט שהיוו פיצוי על כל הפעולות שהחסרתי בילדותי בצופים בגלל שהחאקי היה בכביסה. זה היה קשה, וזה היה טוב ומרגיע. אבל התגלית הבאמת משמחת היתה לגלות שחטיפי פרינגלס היא הדרך הכי טובה להחזיר לגוף מלחים שאבדו בדרך.

סטטוס נוכחי בשבוע החמישה עשר: עם סנפירים- שוחה חתירה. בלי סנפירים- מתנסה. נושא מרכזי לשבוע זה- הארכת התנועה במים כפיצוי על הסנפירים שאבדו.

תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל:

[email protected]
, או למערכת שוונג באמצעות

עמוד צור קשר.