מאת:אור

השבוע הוא השבוע השניים עשר ללימודי השחייה שלי, המקביל לראשית החודש התשיעי בהריון, זהו השבוע בו לפי התכנית המקורית של המאמן שילון היה אמור להיוולד השחיין שבי. ביום שישי האחרון אחרי ריצה קבוצתית מתישה בעליות יער בן שמן ובעיצומו של תהליך ההתמתחות, העליתי את סוגיית עקומת הלמידה השטוחה שלי בתחום השחייה, ואת דאגתי מכך שלא אהיה מוכן בזמן לצליחת הכינרת. "אל תלחץ" אמרה אז חברה לקבוצה, רגע לפני ששיתפה אותי בפיסת מידע מלחיצה ביותר "זה לוקח שנתיים עד שממש יודעים לשחות". "שנתיים" חשבתי לעצמי בזעזוע, הזיעה מהריצה התקררה באחת, "אין לי שנתיים עד לצליחת הכינרת". "אני לא מסכים איתך" שמעתי קול גברי מעברי השני, והתחלתי לנשום לרווחה. חבר שעמד לידנו התערב בשיחה, וידעתי שהוא הולך לרכך את הפרפקציוניזם הכפייתי שעלה בבירור ממשך הזמן הארוך באופן בלתי מתקבל על הדעת שהחברה טענה שצריך להקדיש ללימוד שחייה. "שלוש שנים זה הרבה יותר ריאלי" שמעתי אותו קובע. הזיעה הקרה שכיסתה אותי קפאה באחת. בעוד השניים מתווכחים על השנים, התחלתי אני לספור את הימים, בודק שוב ושוב אם לא פספסתי איזה יום או שנה, מחפש בלוח השנה, שנתיים שנעלמו באזור חודש ספטמבר. שקלתי אפילו לנסות להאריך את הזמן שעומד לרשותי על ידי שימוש במכונת הזמן שתקועה אצלנו בבוידם מאז שקיבלתי אותה לבר מצווה, ליד עותקים של לקסיקון המים השלם בשני כרכים.

ביום שני הגעתי לשיעור עם המאמן די מודאג, אמנם השתפרתי בשבועות האחרונים אבל ממש לשחות לא הגעתי. יותר מזה בגלל שבכל אימון עצמי אני מתחיל מהתרגילים הבסיסיים לרוב אל התרגילים המאוחרים והמורכבים אני מגיע ממש לקראת סוף האימון ומקדיש להם מעט זמן.

נכנסתי למים, והמאמן כאילו קרא את מחשבותי, ביקש שאתחיל ישר לשחות. בהתחלה עם אותה יד לכל אורך הבריכה. אחר כך עם שתי הידיים לסירוגין, ולשים לב לזווית הכניסה של היד למים. משם התווספו הנשימות, כל תנועה, כל שתיים ולבסוף בכל תנועה רביעית. בשלב הבא, עליתי על ספינת הפיראטים. המאמן בשבתו כפייטן משתמש בדימוי של מתקן ספינת הפיראטים בלונה פארק, כשהוא מבקש לתאר הנקודה בתנועת החתירה בה נכון לבצע עצירה קצרה. בדומה לנטייתו של מתקן זה לעצור באוויר, ברגע שיא הגובה שלו, בטרם ישנה את כיוון התנועה שלו, כך גם אני התבקשתי ליצור אתנחתא לא בסוף התנועה כאשר אני שב לתנועת החץ במים על בטני, אלא דווקא ברגע הפחות צפוי, כאשר היד סיימה את תנועת הגריפה אך טרם חדרה שוב לתוך המים, ועדני שעון על צידי. הניסיון שלי ליישם את כל ההוראות האלה יחד, יצר מופע שאמנם היה רחוק מהאסתטיקה של שחייה כהלכתה, אך בכל זאת היה בו מספיק כדי לגרום לי לתחושה המפתיעה והמרגשת שלמדתי לשחות. המאמן מצידו אישר את תחושת ההישג במשפט "זה באמת נראה כמעט כמו שחייה", כאשר זיהה את מבטי המבקש את אישורו, בעודי נשען על סף הבריכה, כדולפין מעט רפה המנסה לרמוז שהגיע הזמן לדגים.

כך בשבוע האחד עשר לאימוני, מצאתי שאותו אוסף של מחוות אפילפטיות מתגבש לכדי מהלכה של שחיית חתירה.
ניצלתי את שעת הרצון כדי לעמת את המאמן עם ההערכה כי לפני עוד שנים ארוכות בטרם אדע לשחות, "יש הבדל בין לדעת את התנועות שזה המקום שאליו הגעת עכשיו, לבין ממש לשלוט בסגנון זה דבר שלוקח שנים" הבהיר המאמן והמשיך "גם בריצה זה הרי לוקח כמה שנים" ונוכח תמיהתי הוסיף בפליאה "מה חשבת שרק לשחות אתה עוד לא לגמרי יודע?".

סטטוס נוכחי בשבוע השניים עשר: חתירה- צף, מזיז רגליים וידיים, נושם מהצד, ולפעמים אפילו מצליח לשלב בין הדברים באופן שדומה לשחייה.

תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל:

[email protected]
, או למערכת שוונג באמצעות

עמוד צור קשר.