מאת:אור

לפני שנה וחצי כשהתחלתי לרוץ, את הריצות הראשונות עשיתי במכנסי פיג'מה, טי שירט בלתי נושמת ונעלי התעמלות בנות שמונה מהנסיעה האחרונה לניו-יורק. היה בכך משהו מרגיע ולאו דווקא במובן הכלכלי, אלא דווקא בהעדר המחוייבות. בכך שאת התקופה המוקדמת בה כל ריצה נוספת היתה בבחינת אירוע בלתי צפוי בעליל, יכולתי לעבור מבלי להצטייד בשלל אביזרי ספורט שהיו צפויים לנעוץ בי מבט מאשים במשך השנים הבאות, אחרי פרישתי בטרם עת.
בשחייה זה לא ככה.

עוד לפני שיעור השחייה הראשון הכתיב לי המאמן רשימת רכישות שהלכה ונהייתה מביכה ככל שהתקדמה. משקפת, דווקא נחמד יש בטח כל מיני סוגים, בילדותי היתה לי משקפת גדולה מאוד שכיסתה גם את האף והתאימה לצוללנים בעומקים גדולים. ספק אם היתה האביזר המתאים ביותר לילד שלא הרשו לו לחצות את הקו של המים הרדודים. הפריט הבא ברשימה היה כובע ים, לא הפריט הגברי ביותר אך כנראה הכרחי למי שאיבד לאחרונה עיפרון מכני בסבך שיערו. המאמן ביטא אמונה שלמה בכובעי הים מסיליקון, נדמה שהיה מעדיף ללבוש תחתונים על ראשו מאשר כובע לייקרה מהדור הישן. לאחר שמדדתי את כובע הים מסיליקון, גיליתי כי יתרונו הבולט של כובע הסיליקון אינו באטימות למים, אלא בכך שהוא מוציא מראשך מחשבות מיותרות, הלחץ שמופעל על הגולגולת גורם לכך שישאר בה מקום רק למידע חיוני לקיום מערכת השרירים והנשימה. הכובע שלי הוא בצבע אפור מטאלי, והשיער שלי נדחק אליו רק ברובו, כאשר קצוותיו הסוררות משתלשלות מתוך הכובע כמו פאות. השילוב בין הכובע המתכתי לפאות, עושה אותי מועמד טבעי לתפקידו של איש הפח בגרסה החרדית של הקוסם מארץ עוץ. אחרי הכובע הופיעו ברשימה הסנפירים. למען האמת הייתי בטוח שהמאמן התבלבל בין רשימת הציוד של הקומנדו הימי לזאת של שחייה למתחילים. מה שחיזק סברה זו היתה התעקשותו של המאמן על סנפירים שחורים פשוטים. ברור, אמרתי לעצמי, שלא יבלטו כשאנחנו מצמידים את המוקשים לאוניות האוייב באישון לילה. בחנות מצאתי זוג סנפירים עם כיתוב ברוסית, ככל הנראה מעודפי הצבא הסובייטי, ומדדתי אותם. התברר שהם מאוד לוחצים, והמוכר הסביר שככה זה אמור להיות. ניסיתי ללכת בהם ונפלתי אחרי שני צעדים, המוכר הסביר שככה זה אמור להיות, אבל במים זה אחרת. "ומה אם אני לא אתמיד בשחייה" שאלתי אותו, "מה אני אעשה איתם אז?" המוכר אמר שיש כרגע עומס בחנות, ועבר ללקוח אחר.

אם הסנפירים היו מדאיגים הרי שהפריט הבא ברשימה כבר היה מהסוג שגורם להסמקה מטרימה, אפילו לאדם שרכש כבר יותר מזוג טייץ אחד לעצמו. "אתה צריך קרש ציפה מקלקר" אמר המאמן שילון. "קרש מקלקר" חזרתי אחריו בנימה מתחכמת תוך שאני מנסה לחשוב איך אני מתחמק מהרכישה הזאת. "קרש מקלקר" אותו פריט שליווה את שיעורי השחייה שלי כילד ואף פעם לא זכיתי להיפטר ממנו, בדומה לגלגלי העזר באופניים שלי. מעולם לא הצטערתי כל כך על שאני ואהובתי מתמהמהים בהעמדת צאצאים כמו באותו רגע מול המוכרת בו מלמלתי "אני צריך קרש ציפה מקלקר", מבלי שיכולתי לנפנף בילד להצדיק את הבקשה.
עכשיו מונחים אצלנו בבית בערימה קטנה ומאיימת, הקרש מהקלקר, הסנפירים, הכובע המתכתי והמשקפת, ממתינים לשיעור הראשון בבריכה. מידי פעם אני מודד אותם, מתקשה להתאפק עם התחפושת עד פורים. מהצד מתבוננות בערימה נעלי הריצה, הגופיות הנושמות וחגורת הנוזלים, תוהות מה יהיה עליהן עכשיו כשהגיעו החדשים לשכונה. רק הטייץ הקצרים נראים רגועים, כשעברתי לידם אתמול הם דיברו ספק לעצמם ספק לאחרים על כך שאין בגד ים בערימה החדשה, ונראה להם שהם ממשיכים איתי גם לבריכה. הייתי רוצה להרגיע את כולם, להגיד לוותיקים שאינני מפסיק לרוץ עכשיו כשאני עומד להתחיל לשחות, ואת החדשים להזהיר שאם ימשיכו לאיים עלי שם מהפינה אני אטביע אותם.

תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל:

[email protected]
, או למערכת שוונג באמצעות

עמוד צור קשר.