מאת:אור
הבנקאי ואני ישבנו בבית קפה, כשנכנס אדם בעל מבנה גוף אתלטי, נועל נעלי ריצה איכותיות, ורצועה אלסטית סביב הברך שלו, "זה לא באמת בריא" אמר הבנקאי, "גם אני חושד בכך כבר זמן מה" השבתי בחזרה.
על פניו פעילות גופנית תורמת לבריאות, וריצה היא פעילות גופנית, ומכאן נדמה שהמסקנה כי הריצה תורמת לבריאות היא מתבקשת. בפועל התמונה מעט שונה, אמנם השבוע שמעתי במלתחה שהדבר היחיד שמעלה את הכולסטרול הטוב זה ספורט, (בנוסף לגילוי כי טריאתלטים מסירים את שערות גופם בלייזר מסיבות אסתטיות ולא משיקולים הידרודינמיים), אך למרות עובדה זאת נדמה שהנתונים הכלליים הרבה פחות חד משמעיים.
יש סימנים מסויימים המעידים כי הריצה בריאה. רופאת המשפחה אכן דיווחה על ירידה בלחץ הדם שלי מאז שהתחלתי לרוץ, ובבדיקות הלב במאמץ הגרפים גרמו לחיוורון קל יותר מבעבר בפניו של הרופא. אך ישנם גם סימנים אחרים המעידים את ההפך. זה מתחיל בשלד. בעקבות הפעילות אני חווה קשת שלמה של כאבים, שחלקם באים והולכים וחלקם נשארים לזמן ארוך יותר. בין הבולטים שבהם כאב ברכיים שמלווה אותי באשר אלך וצווארי הנוקשה באופן תמידי. מעבר לכאבים קיימות גם הפציעות המכונות בשם המטעה פציעות ספורטיביות, המרמז כאילו הן חיוביות יותר מפציעות סתם. אלה פוקדות בשנים האחרונות אנשים קרובים לי, חלקם חוזרים לפעילות אחר כך וחלקם רק מתגעגעים אליה.
אך לא רק העצמות והשרירים נושאים בנטל הריצה, גם לציפוי של הגוף, העור, יש מחיר לא קטן. אני ג'ינג'י, נהוג לאמר שג'ינג'י זה אופי, אך אני מתכוון דווקא להיבט הממשי יותר של התופעה, כלומר לכל אותם נמשים ונקודות חן. עד לשנים האחרונות העברתי את רוב חיי בצל, כלומר בבית, כך נמנעתי מלהזין את נמשי באור השמש. מאז שהתחלתי לרוץ, במקביל לשרירי הרגליים גם הנמשים התעבו להם, התפרסו על פני הגוף, וחזרו לטריטוריות שלא פקדו אותם מאז ימי הקיץ עם השוקו והלחמנייה, אם אפשר שתי לחמניות בבקשה, בקייטנת האוניברסיטה. אמנם אני מנסה לרוץ יותר בערבים או בבוקר המוקדם ולמרוח קרם שיזוף, ובכל זאת איני יכול להשתחרר מהחשש, שאחד הנמשים יקבל חיים משל עצמו, יגדל, ויהפוך למלנומה, ואני אז אאלץ להחליף את הג'לים בכימותרפיה.
כל שתארתי לעיל לגבי תרומתה של הריצה לבריאותו של הגוף יכול היה להוות עמדת מוצא להרהורי כפירה בדבר ההתמסרות לעולם זה. אך דווקא מתחום אחר של הבריאות הריצה זוכה בגושפנקא המוצקה ביותר, והיא אותו תחום בו אני גם עוסק, ונקרא בריאות הנפש.
אם לגבי הגוף ניתן למצוא ראיות לכאן ולכאן, נדמה לי שדווקא לגבי תרומתה של הריצה ליציבותם של מצב הרוח וההרגשה הכללית קשה למצוא סייגים. יום בו איני רץ, שאינו כזה שהוגדר מראש כיום חופש, הוא כמעט תמיד יום פחות מוצלח מבחינת ההרגשה שלי. יתרה מזאת, אחת התרופות הבדוקות עבורי למצב רוח עכור היא יציאה לריצה.
עבר די הרבה זמן מאז שסיפרתי כאן כיצד התחלתי לרוץ בגלל שרציתי לאכול המבורגר, הריצה אז נתפסה על ידי כמעין מקדמה שאני מעניק לגוף שלי על חשבון ההמבורגר שאני הולך להכניס לתוכו. ככל שחולף הזמן אני מבין שההמבורגר והריצה דומים זה לזה. שניהם פתרונות למצב הרוח העגמומי, או לחור הקיומי. שניהם מרוממים את הנפש באמצעות הגוף. היה זה זיגמונד פרויד שקבע כי הדחף מתחיל בגוף, ומהגוף שואב את סיפוקו הזמני. הריצה כמו ההמבורגר, מצייתים לעקרון זה, שפרויד מכנה עקרון העונג, שניהם מספקים לזמן מה את הדחף, בטרם ישוב לדרוש בעוצמה. למרות האמביוולנטיות לגבי יתרונותיה הבריאותיים של הריצה, נדמה שההשוואה ליתרונותיו הבריאותיים של ההמבורגר עם הצ'יפס, מחזירה אותי לפרופורציות. אני בספק אם אמצא מי שיטען כי ארבע ארוחות ביג מק בשבוע מזיקות פחות מארבע ריצות, כולל זאת עם העליות ביער בן שמן. במחשבה שנייה אולי השילוב הוא הפיתרון, שלוש ריצות והמבורגר אחד. נדמה לי ששמעתי את המאמן אומר משהו על חלוקה של העומסים.
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: mailto:[email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.
