מאת:אור
אחד מחברי הטובים, ברגעיו הפחות טובים, נוטה להגיב על כל הצעה שמעלים בפניו במשפט "מה זה כבר משנה?", שנאמר בנימה של שאלה רטורית, בנוסח "ש:אתה רוצה ללכת לסרט?", "ת:מה זה כבר משנה?". זוהי דרכו לתהות כמה כבר יכולים להשפיע הפרטים הקטנים הללו על חוסר התכלית של הקיום האנושי. השבוע נזכרתי בו במהלך אימון באצטדיון. ציינתי שהמטרה הקטנה שהמאמן הציב בפני לתקופה הקרובה היא להגביר את המהירות שלי, בעוד שבעבר המטרה בזמן האימונים למרתון היתה להאריך את המרחק. מטרת המרחק היא מטרה שלפחות לכאורה מסתתר מאחוריה הגיון. היכולת לרוץ עשרים ואחד קילומטרים אחרי שרצת עשרה, או ארבעים ושניים אחרי שרצת עשרים ואחד, נדמית משמעותית, כמעט שימושית. נוכח עליית מחירי הדלק הרץ כמעט יכול לדמיין שבמקום להיכנס למכונית ולנסוע לירושלים הוא פשוט ינעל את נעלי הסאקוני, במקום להסתכל על מד הדלק במיכל, יבדוק שבקבוקי חגורת המים מלאים במשקה איזוטוני, ובמקום לעקוב אחרי מד השמן יוודא שמפלס הג'ל עומד במקום הנכון. לרוב למחשבות האלה מתלווית תמונה עולם עתידנית של חורבן אקולוגי, מלחמה במזרח התיכון, והידלדלות מאגרי הדלק. תמונת עולם שנדמית לא מאוד רחוקה מהמצב הגיאו פוליטי בו אנו שרויים כיום.
נדמה שלגבי המהירות אני חש לעיתים כי אני מתקשה למצוא הצדקה דומה, שתעניק להם תכלית.
אימוני המהירות שאני עובר עם הקבוצה בשבועות האחרונים כוללים מדידות זמן למרחק ארבע מאות מטרים, כלומר הקפת אצטדיון אחת. הקפה שנחשבת עבורי כאיטית היא של דקה ושלושים ושבע שניות, הקפה מהירה, היא כזאת של דקה ועשרים ושבע. עשר שניות בתום ההקפה עושות את ההבדל מבחינתי בין אכזבה להצלחה. עשר השניות הללו בסיום גם עושות את ההבדל בתחושה במהלך ההקפה, בין ריצה נעימה אך מהירה, לקוצר נשימה וכאבים מפושטים בגוף החל ברגליים וכלה בצלעות בריצות המהירות מאוד. יתרה מזאת, ההבדל המתואר בתחושה הפיסית מייצר פרדוקס פסיכולוגי שאליו נחשף מי שמנסה לרוץ מהר יותר. דווקא ההקפות המהירות יותר, אלה שאורכות פחות זמן אמיתי נחוות כארוכות יותר בזמן הפסיכולוגי. אומדן הזמן שלנו הוא סובייקטיבי, והסבל הוא אחד הגורמים המשפיעים עליו. על התופעה הזאת אמר פעם אלברט אינשטיין, אדם שידע משהו על זמן ותנועה, "כשאתה מבלה עם אישה יפה שעה שלמה נדמית כדקה, אך בישיבה על תנור חם כל דקה נדמית כשעה". ולא נותר אלא להחליף את ה"ישיבה על תנור" בריצה מהירה במאמץ גבוה באצטדיון, ואת הטיימר של התנור בשעון דופק.
באופן רשמי הריצות המהירות אמורות להתבצע בקצב שאנחנו רצים בו עשרה קילומטר, בפועל המהירות הזאת, שקרובה לארבע דקות לקילומטר מלמטה, יכולה להיות עבורי מהירות למרחק של עשרה קילומטר רק אם אעשה את המרחק במכונית. לעיתים אני הופך מודע להעמדת הפנים המתלווה לריצות הארבע מאות מטר, אני רוצה לרוץ הכי מהר שאני יכול, אבל כלפי חוץ להקרין מאמץ של פחות, להראות שאני מגביל את עצמי, שאני מתאים את המאמץ כך שיתאים לריצת העשרה קילומטר הארוכה פי עשרים וחמש מהקפת האיצטדיון. בסיומה של הקפה מהירה, בצד השמחה על הישג המהירות, מייד נשמע קול פנימי מתנגד, לועג, שמזכיר לקול המרוצה שמדובר בהישג שהוא רק לכאורה, הישג שהוא יותר ביטוי של משאלה מאשר מייצג של המציאות. שבפועל אין סיכוי שאוכל לרוץ במהירות זאת יותר מקילומטר שלא לדבר על עשרה.
אני לא מכיר גיבורי על איטיים, סופרמן, ספיידרמן וחבריהם תמיד מהירים. השחרור שלהם מהמגבלות מתבטא בין היתר במהירות העל אנושית שלהם. כשאני מנסה לרוץ מהר מאוד מה שבולט עוד לפני המהירות הוא קודם כל המגבלות. ההתנשפויות, ההזעה המוגברת, הכאבים, שלא להזכיר את ההליכה הכפופה בסוף הריצה, חושפים את הכמות והעוצמה של המגבלות שאני מנסה להשתחרר מהן. אין דבר שחושף את המגבלות שלי כמו הרצון העז והמאמץ הניכר לברוח מהן. "דע את עצמך" היתה הכתובת בכניסה למקדש האוראקל בדלפי, "לא רוצה" אני עונה לו באצטדיון.
"על מי אתה מנסה לעבוד?" אני שואל את עצמי, על הרצים האחרים? על המאמן? ואולי על עצמך?. אותו הקול עם ה"מה זה כבר משנה?" שלו, מנקר בראשי. אז אני נזכר באדמונד הילארי, שהיה הראשון לכבוש את האוורסט ונשאל על ידי עיתונאי, כנראה בעל נטיות מלנכוליות, מה הניע אותו למאמץ מרובה הסכנות בדרך אל פסגתו של ההר הגבוה בעולם, או במילים אחרות "מה זה כבר משנה" והילארי בלי להתבלבל ענה את התשובה "בגלל שההר היה שם". אין הצדקה הגיונית להתאמץ להוריד עשר שניות מהקפת הארבע מאות מטר, כמו שלא היתה הצדקה הגיונית לטפס על האוורסט. נדמה שלפעמים דווקא הדברים שאפשר לאמר עליהם "מה זה כבר משנה", הם הדברים שבהם כח הרצון שלנו בא לידי ביטויו השלם ביותר.
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: mailto:[email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.
