מאת:אור
ואז, אחרי קצת יותר משעתיים כשרק עוד רבע שעה של ריצה לפני, זה קרה. כפות הידיים בחול, גם המרפקים, החזה, הבטן והרגליים, כולם בחול. פליאה. זוקף את הראש לראות האם העולם נפל עלי, אבל בפארק כולם נראים די רגועים, אמהות נינוחות, עגלות ילדים וכו', ואני מבין ששוב אני זה שנפלתי על העולם. המבט הראשון הוא לשם הערכה, אני בודק את תגובת הסביבה ומנסה להסיק מהבעת פניהם של האנשים סביבי עד כמה חמור מצבי, האם רק נפלתי או שגם רגלי נקטעה ונותרה מונחת כמה מטרים מאחורי.
בשלב הבא מלבלבים בו זמנית שני ערוצי מחשבה. הראשון הוא זה שמבקש לבחון את הנזק על ידי סריקת מערכות, מה מדמם ועד כמה, האם משהו נשבר, ובמקביל לו מתחילה הבושה לחלחל. ההבנה, שכרגע אני, בבגדי הריצה הלא מאוד מחמיאים, עם חגורת המים הטיפשית והשיח שלראשי, שוכב על האדמה באמצע פארק הירקון ביום שבת בצהריים, ובתנוחה שאינה מעוררת רושם של השתרעות נינוחה. בעודי מתרומם מהקרקע אני מתחיל לנתח את מהלך האירועים. הנפילה עצמה אף פעם לא נמצאת בזיכרון, יש לי את השנייה קודם, תחושה שהנעל נתפסה בזיז קטן באדמה, ואז השלב האופקי. מאוחר יותר כשאציג בפני חברי את השפשופים בכפות הידיים ואת החתך המרשים ברגל הם ישאלו מה גרם לי ליפול, וכשאענה "היתה שם איזה אבן קטנה שהנעל נתקלה בה" אראה אכזבה על פניהם. גיליתי כי אצל המאזינים לתלאותי מתקיימת תמיד ההנחה שחומרת הפציעה צריכה להעיד על גודל המכשול. מבחינתם זה הגיוני להיפצע בחתך גדול ברגל אם נתקעת בקיר בטון בגודל שלושה מטרים אבל לא בסתם אבן קטנה. הרצון של אנשים בסדר קוסמי כזה, בו חומרת המעשה וחומרת העונש יהלמו זה את זה, מסתיר מעיניהם את העובדה, הפשוטה אך החותכת, כי מקירות בגובה שלושה מטר יותר קל להימנע מאשר מאבן קטנה.
עכשיו אני כבר עומד, ומבין שכנראה לא אפרוץ בבכי למרות שמהברך שלי זולג זרזיף עקבי של דם. אמנם לא מכבר סיימתי את שנתי השלושים ושתיים בעולם זה, אך עדיין העובדה שאיני בוכה אחרי שנפלתי מעוררת בי גל של ערך עצמי, "לא בכיתי, אני גיבור" אני מלמל לעצמי. זה היה הניסוח שהופיע בשנות השמונים על מדבקות שהיו מחלקים בתל השומר לילדים שעברו בדיקת דם ולא בכו, או, כמו במקרה שלי, לכאלה שבכו הרבה, והצוות הרפואי לא רצה שימשיכו לבכות גם בגלל שלא קיבלו את המדבקה.
אני מזיז את הגפיים והן נענות לי. בין אנשי הריצה רווח הדיבור הממוקד על שרירים, רצועות וגידים, תלת ראשי, תאומים ואכילס, ולא פעם אני חווה בלבול ניכר מול השמות השונים של כל החלקים שיכולים להימתח, להיתפס או להיקרע. לשמחתי הפעם נפצעתי בברך, אמנם חתך עמוק אבל בברך הטובה והמוכרת. גם יורד לי דם, גם דם אני מכיר. זה נשמע אדיוטי, ויתכן שספגתי גם פגיעת ראש שבעטייה אני מדווח על התחושה הבאה אך אחרי הנפילה ההקלה הראשונית שלי היתה מכך שנפצעתי במשהו שאני יודע בוודאות איך קוראים לו.
אני עומד, מכוסה חול, כל הזיעה, שלא לדבר על הפרשות שונות שמרחתי על חולצתי במהלך הריצה, הפכו לדבק רב עוצמה שאסף אליו את אבק הדרך. נותרו לפני עוד כחמישה קילומטר עד הבית ואני מחליט להמשיך לרוץ, ולו כדי לצמצם למינימום את זמן החשיפה שלי לציבור במצבי הנוכחי.
אני מרגיש מן סיפוק מוזר, כמעט גאווה. לא נפצעתי הרבה כילד, אף פעם לא שברתי את היד או הרגל ולא היה לי גבס ואפילו לא נקע. מעולם לא נדרשו הורי לקחת אותי לחדר מיון כדי לתפור חתך עמוק באמצע המצח שלי, ולא להדביק שן שנשברה. פעם אמנם נחנקתי מנקניקיה בחתונה של קרובי משפחה אבל זה כבר סיפור אחר. לפעמים אני מרגיש שזה חסר לי, שמרוב ששמרו עלי ונשמרתי בעצמי, חסר לי הביטחון הזה, שגם אם אפצע אוכל להמשיך הלאה. כל פציעה קצת מחזקת אותי.
אני שוב רץ, חושב על דמויות המופת, המאמן שהמשיך להתאמן אחרי שקרע את השריר בידו, ואחריו על טרומפלדור בתל-חי, אסוציאציה שמעידה על רפיון מחשבתי מסויים. אני רץ עם חיוך ופצע מדמם בברך. אני מחייך כי אני יכול לרוץ למרות שכואב והדם יורד. אני מחייך כי מתוך פציעות אני מגלה שאינני שברירי כמו שחשבתי, עוד הפרכה קטנה לחוסר האמון התמידי בגוף. אני מחייך כי כשאני רץ קצת פצוע אני מודע לכך שהגוף מקשיב לי, שגם אם קצת לא נח לו כרגע, הוא מוכן להמשיך ולהשהות את הדיון על הכאבים עד שנגיע הביתה. אני מחייך גם כי הבלתי צפוי קצת פחות מפחיד אחרי שהוא מתרחש ואתה מגלה שאפשר להתמודד אתו.
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל:
עמוד צור קשר.
