השעה אחת וחצי בלילה, יש לי פנס על הראש ובחוץ, בשבילים המזרחיים של פארק הירקון, אפילה. מה אני עושה פה? לפני רצים עורכת הדין, הטכנולוג הסיני וטייקון הצ’רטרים. גם הבנקאי אמור היה להיות כאן, אבל בשבוע הבא, כשאנחנו נרוץ מהר לעמק, הוא יהיה בבנק או בפולין או בבנק בפולין
מאת:אור
איור: גגו עשת
"מה אתה עושה לי?" שואל הגוף שלי, "אני לא לגמרי יודע" אני משיב. פלאאאאץ’, ברקע עצם כבד צונח למימי הנחל, קרפדה שמנה, לוטרה או אולי דולפין נהרות. כדור כהה חוצה את השביל, קיפוד, לקול צעדינו הוא מגביר את קצב תנועתו ונעלם בשיחים בהליכה מתנודדת. בשולי השביל נקודות זוהרות בחשיכה, עיניים של עכבישים מחזירות את אור הפנסים, הייתי מעדיף לא לדעת שזה מה שמנצנץ. אחד מהעכבישים עומד על שפת השביל, העכביש הכי שמן שראיתי בחיים, אני כמעט נופל מרוב בעתה במפגש הראשון. בפעם השנייה שנעבור אותו, אחרי שנסתובב, אציג אותו לקבוצה בנונשאלנטיות כמי שמציג מכר וותיק. ברקע קריאות של ציפורים, מין צווחות מופקרות, מתעלמות מכך שיש מי ששומע אותן.
ומכל הדברים המוזר ביותר הוא שכל הסיטואציה האבסורדית הזאת התחילה דווקא מיוזמה שלנו ולא של המאמן. היחס שלי לגוף בשנים האחרונות נראה לפעמים כמו שרשרת ניסיונות התנקשות שלא עלו יפה. אם הגוף הצליח להתמודד עם הריצה הראשונה לעשרה קילומטר בעין גדי הרי המרתון הראשון בפאריז יחסל אותו. אחרי שהוא שרד את המרתון בפאריז זרקתי אותו לים, הוא לא טבע. מהים החזרתי אותו למסלולי הריצה, "מהר יותר, מהר יותר" האצתי בו והוא שרד, ואת המהירות הזאת הביא איתו למרתון טבריה. אחר כך הורדתי לו את האוכל, את הסיפוקים הקטנים על המאמץ הגדול, והוא איבד כבר שבעה קילוגרמים והוא בכל זאת ממשיך לרוץ. אחרי שכמעט נואש מצא המתנקש הכפייתי את הדבר שללא ספק יחסל את הגוף. מרוץ שליחים שיתפרש על פני מאתיים קילומטר וכעשרים וארבע שעות. מכיוון שאנחנו ארבעה, כל אחד ירוץ שישה קטעים מהדרך, דבר המבטיח כי אף אחד לא יזכה לישון ממש. שם המרוץ, "מהר לעמק", ניתן בניסיון להקנות את הרושם המוטעה שמדובר בריצה בירידה. בפועל מדובר ברצף של עליות וירידות. "נראה אותך יוצא מזה" אני אומר לגוף. נדמה שלפעמים אני שוכח שזה הגוף שלי.
קיוויתי שאולי המאמן ינסה להציל את הגוף שלי ממני, אבל כהצגתי בפניו את הרעיון הוא רק אמר ש"כמובן שזה מתאים" ו"אין שום בעיה" וגם רקח תוכנית אימונים מיוחדת, שתכלול ריצה בין שתיים לשלוש בלילה, כדי להתיידד עם הגוף העייף שאנו עתידים לפגוש בשלוש בלילה אי שם בצפון הארץ. אחרי העידוד והעצות המאמן נעלם לתחרות באוסטריה ואני נשארתי מפנטז על כך שבכל זאת באחת העליות, בשעת לילה חשוכה, כשאהיה על סף שבירה, הוא יצנח לפתע לידי, יושיט לי ג’ל ויגיד "לא נראה לי שאתה מתאמץ בכלל".
בינתיים נראה שדווקא רחמיה של אירית הדיאטנית נכמרו על הגוף הגווע. מיום ראשון ועד המירוץ ביום חמישי היא תכננה לגוף העמסה בפחמימות, וביום שלפני המרוץ אף אסרה כליל על ירקות, כדי שהמעיים יהיו פנויות מסיבים ויוכלו להירתם באופן מלא למאמץ הריצה. ליום הריצה עצמו מתוכנן תפריט אנין של פסטה שבושלה מראש, חזה עוף וכמובן הרבה ג’לים. בין חברי הקבוצה מתקיים דיון ער בסוגיות קולינריות-אנרגטיות. הטכנולוג הסיני מאמין גדול בסנדביץ’ של חמאת בוטנים בשילוב עם ג’לים שהוא צורך בשרשרת, עורכת הדין טוענת בזכות השילוב המטריד בין גבינה צפתית וטחינה, וטייקון הצ’ארטרים בכלל מעדיף פירות. אני מתכנן להתמלא ממשככי הכאבים, האדוויל נראה במיוחד משביע. הדיונים האלה מתחילים בהפסקות בין ריצות האימונים, כשאנחנו נדרשים להעביר את השעה בין שתיים עשרה לאחת בלילה, בהמתנה להתקררות השרירים לפני הריצה הבאה, וממשיכים גם להתכתבויות ענפות בינינו במשך הימים שאחרי. מנסים ליצור מעטפת מגן קולינרית בפני הלא נודע. הדיבור על האוכל נדמה כמשמש מעין מפלט.
זה לא קל לרוץ באמצע הלילה בקבוצה בשולי פארק הירקון, אבל לרוץ לבד במקום לא מוכר זה כבר די מפחיד. גם ההתבוננות בתוואי המסלול לא מרגיעה, ולא המחשבה על שש ריצות נפרדות בעשרים וארבע שעות. נדמה שכולנו מנסים להיראות אמיצים, אבל אני יודע שאני לפחות מנסה אבל בתוכי אני משקשק. האם זהו ניסיון ההתנקשות ממנו הגוף לא יחמוק? האם זהו הגבול שלא יחצה? האם הברכיים יקרסו? ואולי כל שרירי הגפיים יתקשו ויתכווצו כמו רגליו של עכביש תחת רסס ההדברה?
ואולי איכשהו יכאב ויהיה קשה, אבל זה יעבור בסדר, ואז שוב אחפש את הדבר הבא.
