"החום הכבד והאבק הם כנראה השלכות של פצצה גרעינית שמחקה את תל אביב. "כמה זמן כל זה כבר נמשך?" אני שואל את עצמי, חיים אלה של מלחמת הישרדות ואימונים צבאיים, שרירי רגלי שהתחזקו כמו גם המשקל שאיבדתי מעידים שלא מעט." הטור של אור
מאת:אור
מהמכנסיים מבצבצות הרגליים שלי, הן דקות משזכרתי ושריריות. איך הן הגיעו למצב הזה, כנראה שיש מצב של רעב בארץ, ואנחנו כבר הרבה זמן בבריחה. המחשבה נודדת לאהובתי, מה שלומה ואיפה היא, אבל אני מבין שחייבים להמשיך לרוץ, והמחשבות האלה על עליה ועל הבית עלולות להכריע אותי. אני מתחיל להבין שהיתה מלחמה גדולה, שאני והאישה הזאת בורחים ממשהו או מישהו. אני שומע התנשפויות מאחורי, מסתובב, ורואה גבר, יש לו שיער פרוע ומבט מיוסר בעיניים, הוא מתנשף ואומר "הולכים להיגמר לי המים", אני מתבונן ורואה שגם לו יש חגורה מוזרה כמו שלי.
"יש לי רק עוד קצת מיץ פטל" הוא ממשיך, אני שואל את עצמי האם הוא נפגע יותר משנראה במבט ראשון. אנחנו ממשיכים לרוץ, "אי אפשר לרוץ פה" אומרת האישה ומזכירה מישהו קוראים לו בשם "רן". אני מבין שזהו לא שמו האמיתי, מתמונת המצב שהצלחתי לגבש בינתיים, אני מבין שאני האישה והגבר נמצאים בבריחה, שהמצב חמור והמים הולכים להיגמר, ושמישהו שהכינוי שלו הוא "רן" הוא כנראה המפקד שלנו. האישה מדברת על כך שה"רן" הזה אמר לה שהיא צריכה לבוא היום, וזה כמעט האימון האחרון לפני אמסטרדם. מהמצב בו אנו נמצאים במרדף הישרדות על חיינו קל להסיק שכשהיא מדברת על "אמסטרדם" הכוונה למוצב צבאי כלשהו ולא לעיר ההולנדית, שכן מהמקום העגום בו אנו נמצאים אירופה נראית רחוקה כמו הירח.
היא מדברת על אימון, אני מבין שיתכן שזהו תרגיל לקראת כיבוש מוצב אמסטרדם. תמונת המצב מתחדדת, כרגע אנחנו לא בבריחה, אלא באימון לקראת פעולה, כנראה כיבוש מוצב אמסטרדם. אנחנו חלק מקומץ קטן של אנשים ששרדו מתקפה גדולה, כנראה המתקפה האיראנית. החום הכבד והאבק הם כנראה השלכות של פצצה גרעינית שמחקה את תל אביב. "כמה זמן כל זה כבר נמשך?" אני שואל את עצמי, חיים אלה של מלחמת הישרדות ואימונים צבאיים, שרירי רגלי שהתחזקו כמו גם המשקל שאיבדתי מעידים שלא מעט. האיש שהפטל הולך להיגמר לו אומר לי שאנחנו יכולים להמשיך בלעדיו שהוא לא עומד בקצב, האישה עם הקוקו מאטה, גוברת בינינו הביקורת על המפקד "רן", נזרק שם של מפקד נוסף לאוויר "גוון", אני מסיק שהוא כנראה מכוחות המשלוח האמריקאי שהוצנחו ונועדו לסייע להתארגנות המחתרות.
להתמצאות אנחנו נעזרים בסימון השבילים של החברה להגנת הטבע. אני מוצא שזה כמעט משעשע, כאילו מדובר בטיול צופים ולא בהשרדות הקומץ לאחר חורבן האומה. מסביבנו גבעות ואנחנו נעים בסבך, האישה שלפני אומרת שאנחנו אמורים להגיע לתחנת הרכבת ואחריה תתחיל העלייה. הגבר שמאחורי שכבר אין לו פטל, עובר להליכה איטית, נראה שהיא לא ישרוד, וכל זה עוד כשאנחנו רק באימון ולא במבצע האמיתי. אני יוצאים מהסבך אל תחנת הרכבת, היא נטושה, למען האמת לא ציפיתי למשהו אחר. שני אנשים חולפים לידינו בהליכה רגועה, נראים ממש כמו בטיול של שבת. הם מתעלמים מאיתנו, ואני מבין שלא כולם במחתרת, כנראה שיש כאלה שמשתפים פעולה עם שלטון הכיבוש החדש. אני מופתע מעט, אף פעם לא חשבתי שאהיה מאלה שיניפו את נס המרד תחת הכיבוש.
ההתקדמות שלנו נעשית איטית יותר ויותר, אני והאישה מדברים, ומחליטים להשאיר מאחור את החבר המיובש, ולחזור אליו מאוחר יותר עם מים, אני לא יודע מיהו ובכל זאת הדרך אני חש שהדרך שכבר עשינו ביחד, קירבה אותי אליו מאוד. כואב לי להשאיר אותו שם. אני והאישה מטפסים על סלעים העולים מהנחל, דמותו של החבר למאבק נעלמת בין ענפי התאנה. התמונה מתערפלת. אני רץ בין הטרשים עם בקבוק מים בידי, מגיע אל החבר המיובש הוא שותה בצמא, ושופך חלק מהמים על ראשו. התמונה שוב מתערפלת. אנחנו בנקודה גבוהה, לידי גם האישה וגם החבר המיובש שמצבו השתפר בינתיים, אנחנו פוגשים את המפקד רן, הוא נראה מודאג, כובד האחריות על המאבק ניכר בו. מחלקים לנו חולצות עם סמל המחתרת. זהו מעמד מרגש, אבל אני לא יוכל שלא לתהות האם זה נבון ביטחונית ללוחמי מחתרת להסתובב עם חולצות שהלוגו של המחתרת מוטבע עליהן.
סביבי אני שומע שכבר מדברים על הפעולה הגדולה הבאה, משהו עם יקבים באזור שסמוך לירושלים, אומרים שזאת פעולה חשובה. המאבק חייב להימשך.
