מרוץ הלילה מתקרב, ואפילו לפאריז כבר נרשמתי, מנסה לשמור
על הריצה לצד הדרך החדשה שאנחנו הולכים בה, ומידי פעם בעלייה חדה שואף
אוויר ופולט אותו בנשיפה איטית מלווה בצליל "ססס…ססס…ססס".
מאת:אור
אהובתי הכינה לי את הסנדביצ'ים עם הגבינה המלוחה והטחינה הגולמית ועטפה בניילון נצמד. אני הוספתי לתיק גם כמה ג'לים. נעלתי את הסאקוני ולבשתי את החולצה הנושמת הארוכה כי אומרים שקר שם, וענדתי את שעון הפולאר, הכפתור של הלאפים חיוני לתזמן את המרווחים. יצאנו לדרך. הלב פעם בחוזקה, אף פעם לא התמודדתי עם אתגר כזה, ובראש חזרתי מזיכרוני על משפטי התמריץ של המאמן. מרתון רצים קילומטר קילומטר, עליות הן הזדמנות וכמובן הכאב הוא הכרח הסבל הוא בחירה.
לא ידעתי כמה זמן זה יקח, קיוויתי שלא יהיה ארוך מאוד, ולא מאוד כואב.
בחיים שקדמו לריצה לא נדרשתי כמעט להתמודד עם אתגרים פיזיים, עשיתי טירונות כלל צה"לית מקוצרת והיוםיום שלי מתנהל לרוב בישיבה על כורסא ולכל היותר בטיולים בשטח המרפאה. הריצה היא התחום היחיד בחיי בו אני נדרש באמת להתמודד עם אתגרים פיזיים ולכן כאשר התקרבנו אהובתי ואני לאתגר כזה מיהרתי לפנות אל הריצה כהשראה. לא היה לי מושג למה אני נכנס. כלומר, ראינו סרטים ושמעתי חוויות מאחרים שעברו את זה. זכרתי גם מאימונים של הקבוצה שבתקופה שאחרי אנשים תמיד נראים מותשים, רצים, שביוםיום משאירים אותי הרבה מאחוריהם בעליות, פתאום עולים בקושי את שיפועי בן שמן.
איור: גגו עשת
יצאנו לדרך, בלילה חמים, ישבתי עם אהובתי מאחור. הדרך מתמשכת ואני מודד את הלאפים, את הפער ההולך ומצטמצם בין העליות. כשהגענו לתחנה הראשונה השחר עלה. בדקנו את הדופק, והמשכנו בדרך. אחר כך התחיל הדבר האמיתי. הפעם עיקר המאמץ הפיזי היה של אהובתי. אני רגיל שהיא מחכה לי, מנסה לפגוש אותי לאורך הדרך ותמיד נמצאת שם בסוף. הפעם האתגר היה שלה ואני הייתי בתפקיד המלווה. אני אוהב ללוות אחרים, לעודד כשקשה, קל להיות יותר אופטימי כשמדובר באחרים. המאמץ היה מתמשך, ארוך יותר משציפינו, אבל ידענו שבסוף המסע נפגוש אותה. "ססס…ססס…ססס" נשמנו ברגעים המאמצים כמו שהתאמנו. מהעבר השני שמענו אותה מתקדמת אלינו, לאט ובמאמץ. בחדר החשוך גרף קצב הלב שלה צייר עליות וירידות, ואנחנו איתה. הלב שלנו מאיץ פעולתו יחד עם שלה, ומגביר פעימתו כשהיא מאטה, כאילו מנסה לפצות ולהעביר אליה פעימה או שתיים.
ברגעים של חשש וספק, והיו כאלה לא מעטים, נזכרתי ב"כל פעם תרוץ רק קילומטר אחד לא את כל הארבעים ושניים בבת אחת", וניסיתי ליישם, זה לא היה קל. לדרוש מהגוף שלך מאמצים גדולים זה דבר אחד, לדרוש אותם מהגוף של מישהו אחר זה סיפור אחר לגמרי. באופן מוזר, דווקא את הכאב של האחר, ובמיוחד של האחרת האהובה, אני חש ביתר עוצמה. מאמנת אחת מלווה אותנו עד מחצית המסלול. היא חונכה בברית המועצות, יש בה קשיחות של מי שעברה כבר לא מעט מסלולי אתגר, הקשיחות שלה נוסחת ביטחון. במחצית הדרך היא מתחלפת, המחליפה שלה עדינה יותר, אבל גם היא מעודדת. ברגעים הקשים מצטרפת קבוצה שלמה, ובסוף, בסנטימטרים האחרונים, אהובתי ואני כבר חסרי כוחות, צריך עוד מאמץ אחרון וזה מפחיד והדופק משתולל, ואז היא מגיעה. נשלפת החוצה בתנועה אחת מהירה, כמו המעבר החד בסוף המרתון מהריצה שהפכה כבר לבלתי אפשרית להליכה שנדמית בלתי נתפסת. הדמעות, והאדרנלין, וההבנה שעכשיו אנחנו מתחילים את המסלול האמיתי.
הריצה כבר אינה פסגת המאמץ המוכר, גם מאה הקילומטרים שרצתי עם עורכת הדין באפריל האחרון מקבלים פתאום פרופורציה. בימים ובשבועות שאחרי אני חוזר לרוץ בהדרגה, עדיין לא מוצא זמן להגיע לאצטדיון ובטח שלא לבן שמן, ובכל זאת נשען על הפרטנרים הישנים, השכן, הבנקאי, הד"ר והמתמחה שהפך בינתיים לעורך דין.
היום יום רצוף אתגרים, והריצה הופכת ממאמץ פיזי דווקא לזמן של מנוחה. המרוצים נראים לא כרגעי שיא אלא כמאפייני השיגרה, שאני מנסה לחזור אליה, לבנות מחדש. מרוץ הלילה מתקרב, ואפילו לפאריז כבר נרשמתי, מנסה לשמור על הריצה לצד הדרך החדשה שאנחנו הולכים בה, ומידי פעם בעלייה חדה שואף אוויר ופולט אותו בנשיפה איטית מלווה בצליל "ססס…ססס…ססס". מביא אל הריצה את הניסיון החדש שצברתי במאמץ הפיזי הכי גדול שנטלתי בו חלק.
