"מאה קילומטר נשמע לי מרחק עצום ובכל זאת ניסיתי. זה היה חודש לפני התחרות, לא ידעתי אז את כל מה שאני יודע היום, גם הברכיים שלי לא ידעו, ואולי טוב שכך." הטור של אור
מאת:אור
את זוכרת את החורף של אלפיים ועשר, היו לנו אז את שני החתולים, השמנמונת והחרדתי שתמיד היה ישן רק עליך. בדיוק גמרנו לשפץ את הדירה, היא היתה כל כך יפה אז כשהכל היה חדש, חוץ מכתם הרטיבות העיקש הזה בקיר של חדר האמבטיה. כן, גם עכשיו היא יפה, את צודקת.
איור גגו עשת
זה היה לפני הכל, את יודעת. היה נראה לנו שזאת התקופה הכי עמוסה בחיים, כל יום חיכינו לערב להיפגש והבוקר תמיד הגיע מהר מדי. עוד לחיצה על הסנוז ועוד לחיצה, ונדמה שהמרווח של חמש הדקות מתקצר מלחיצה ללחיצה, כאילו השעון מאבד את הסבלנות שלו. זה כמעט מצחיק להיזכר כמה עסוקים נראינו לעצמנו עם כל העבודות שלנו, ועכשיו נדמה שדווקא היה לנו כל כך הרבה זמן פנוי. התאמנתי אז לאולטרא מרתון. תקופה משונה. במהלך השבוע דווקא כמעט ולא רצתי, ואז תמיד הגיע יום שישי. ארבע שעות ריצה בבוקר, ועוד שלוש ריצות קצרות יותר של בין שעה לחצי שעה אחר כך. את זוכרת כמה קשה היה לי לצאת לריצה השלישית. קנית לי את הנגן, כדי שלא אשתעמם ואני השארתי אותו בשקית עם הלוגו של התפוח הרבה זמן. התקשיתי להסתגל לשינוי, קצת מאהבת השקט הזה של השעות של ריצה בקצב איטי, שקט שיכולתי לשמוע בו את התנועה האיטית של הג'ל הצמיג בשקיקיו, וקצת מהחשש שאם אתחיל לנסות למלא את שעות הריצה, יהיה לי קשה יותר לשאת את הריקנות כשתגיע.
הייתי קם בימי שישי בבוקר, מפיל את עצמי מהמיטה, וזוחל למכונת האספרסו בעיניים עצומות, מניח את הקפה, לא אחת בטעות בפח במקום במכונה, מנסה לשבור פרוסת לחם מהכיכר הקפואה בפריזר ולתחוב אותה לטוסטר. בינתיים הייתי גולש באינטרנט, בודק מה השתנה בעולם בזמן שישנתי, המחשבים אז עוד עבדו עם עכבר.
מאה קילומטר נשמע לי מרחק עצום ובכל זאת ניסיתי. זה היה חודש לפני התחרות, לא ידעתי אז את כל מה שאני יודע היום, גם הברכיים שלי לא ידעו, ואולי טוב שכך. אני לא בטוח שאת זוכרת אבל באחד מימי השישי, נפלתי בשדרות בן גוריון, ודווקא בריצה האחרונה, הקצרה, זאת שהייתי רץ בעיר קצת לפני הארוחה המשפחתית. כמה חששתי שנגמרה לי קריירת הריצה, וכמה זה הבהיל אותי. רק כשנבהלתי כל כך מהמחשבה שלא אוכל לרוץ הבנתי כמה הריצה חשובה לי. התקשרתי למאמן והוא אמר שזה שום דבר, ובכל זאת הלכתי גם לרופא, בקליניקה החדשה ליד גן מאיר, רק כדי לשמוע שגם הוא חושב שזה שום דבר. שניהם צדקו, ואולי לא.
אמרתי לעצמי שהאולטרא מרתון זאת הריצה הארוכה האחרונה שלי, שאחריה אנוח ולא אקום יותר מוקדם בבוקר ביום שישי. היתה מן תחושה של סיום באוויר, כמעט חגיגית, רק עוד מאה קילומטר וגמרנו. התחושה הזאת שהסוף קרוב נתנה לי כח לעבור את ימי שישי האין סופיים. ריצה ארוכה, מנוחה קצרה, ועוד ריצה ועוד מנוחה קצרה ועוד ריצה, והיו גם כאלה שהיתה בהם עוד ריצה, ובין ריצה לריצה הייתי מכבס את הבגדים בזריזות וזורק אותם למייבש, משתדל לא לחשוב על המחיר האקולוגי של ההפעלות האלה של המייבש ולא על הנזק שהוא גורם לבדים הנושמים.
לא באמת הבנתי למה החלטתי להיענות גם לאתגר הזה שהמאמן הניח לפני, של הריצה למאה קילומטר. יותר מזה, בכלל לא הצלחתי לדמיין איך יעברו השעות, איך ארגיש והאם אצליח לסיים. הדבר היחיד להתנחם בו היה שהרגשת אי הוודאות לא היתה מוגבלת לריצה, אלא לכל החיים שהשתרעו לפנינו. אני כבר מתגעגע.
לבלוג של אור
