הוא לא עזב, רק יצא לחופשה ארוכה והוא חזר אלינו בגדול ישר מעיר האורות, פריז, הרומנטית. מהירות האור בפוסט חדש למדור המתחדש
מאת:אור
בימים של שלהי הקיץ, שהתרחשו השנה בסוף הסתיו וקדמו לנסיעתנו, היה ביתנו מצוי בהתקפת נמלים. מסוג התופעות שבתחילה אתה מנסה להיאבק בהן באמצעים שונים, אלימות פיזית, אלימות כימית ובייאושך גם אלימות מילולית, ואחרי שנואשת והנמלים ממשיכות להגיע ולפסוע לאורך חדר האמבטיה, דרך ההול ועד למטבח אתה הופך למתבונן.
אחד המסעות המעניינים הנפרשים בפני מתבונן בנמלים הוא זה המתקיים כשמנסים לאתר את מקורן. זה מתחיל ממעקב אחרי נמלה אחת, כשאתה תוהה בליבך האם היא בדרך לעמל יומה ואז מאמציך לשווא או שהיא בדיוק בדרך הביתה. די מהר אתה מגיע לחריר בקיר חיצוני סביבו מתקהלות כמה נמלים, כנוסעות הממתינות בצוותא בתחנת האוטובוס, לפני שהן פוסעות לתוך אותו סדק קטן בין האריחים או בין הארון לקיר ונעלמות.
אחרי כמה רגעים של בהייה מהופנטת במופע זה, אתה מחליט לחפש את המוצא מהמעבר הסודי שלהן אל החוץ. שם כבר לא מדובר במספר נמלים בודדות אלא תהלוכה מאורגנת של נמלים, שבהמשך הדרך תתלכד עם כמה תהלוכות נוספות לכביש המהיר לעבר הקן.
המסע בעקבות הנמלים מביא אותך למקומות מפתיעים מאחורי ביתך. כך התגלה שהמרזב שיורד על הקיר החיצוני של חדר האמבטיה הצמיח שיח עגבניות קטן בקומת הקרקע, או שליד צובר הגז הקים השכן אורווה לסוסי פוני ננסיים שייבא מאינדונזיה בעסקת חליפין מדאיגה.
לרוב יקטע המסע אל מקורות הנמלים במכשול פיזי כלשהו, גדר בין בניינים או שיח בלתי עביר לבני אנוש. הקטיעה הזאת לא תעורר כעס אלא דווקא סוג של הקלה. הדרך שהעניקו לך הנמלים, כבר הרגיעה את הנפש, והידיעה שלא תצטרך לממש את התוכנית, שנהגתה בזעם זדוני, להרוס את ביתן עליהן, מוסיפה לתחושת ההקלה בהפיגה את רגשי האשמה שהחלו כבר להצטבר.
את הנמלים חיפשתי בערב קר של ראשית פברואר בפאריז, וכידוע נמלים בחורף הצרפתי אינן חזון נפרץ. בתחילה ישבתי כנמלה סרבנית בדירה המחוממת מול שמי הלילה, מתקשה להיפרד מהנוחות, יותר צרצר מנמלה. קפה, שירותים, ואז קפה שני, קצת שוקולד ואז המחשבה שאולי שוקולד זה לא מתאים כי הוא שומני ולכן צריך גם עוגיית מדלן וזו כמובן עוררה הרהורים על הזמן האבוד, מה שהוביל לעוגייה שנייה, ואז להתלבש, ככה שיהיה חם מספיק אבל לא מחניק, ועוד אין לי בגדים מתאימים לחורף הצרפתי, אז אני פשוט לובש את הבגדים שמתאימים לחורף הישראלי ומכפיל בשתיים.
שתי חולצות, ארוכה ומעליה קצרה, טייץ ארוך ומעליו טייץ קצר, וכפפות מתנה מהבנקאי. נפרד מהאהובה ומהקטנה שנשארות לישון בפוך. יורד במעלית, בודק במראה את בבואתי, האם הקרואסונים כבר נותנים בה את אותותיהם, ומגלה שלהתלבש בשניים מכל דבר, מקנה מראה מתוחכם של מי שמנסה להימנע מאוברוויט במזוודות ולכן לבש עליו את רוב המטען.
איור: גגו עשת
על גדות תעלת סן מרטין פניתי שמאלה בניסיון להימנע מאינספור הכבישים הקטנים שקוטעים את הריצה. אחרי כמה מאות מטרים לאורך התעלה אני נקלע למארב מתוכנן היטב של בעלי כלבים ועדיין אף נמלה באופק. אני מגיע לכיכר סטלינגרד. על פי המפה היה נראה שכאן משתרעים להם מישורים.
לפתע נמלה בודדת חולפת על פני. היא רצה מהר, נעלמת מעבר לעיקול ואני מדלג בעקבותיה בין שקי השינה של הקבצנים תחת הגשר. והנה עוד אחת ועוד אחת. אני בתהלוכה, והדרך נפרשת לאורך, מתקדמים בקו ישר, משמאלנו התעלה ומימיננו מגרשי משחקים, ואחר כך חורשה, והנמלים ממשיכות, מביאות אותי לפארק "דה לה-ווילט" עם הביתנים האדומים חסרי התכלית שלו ואחריו לאתר אחסון חומרי בניין ואני אחת מהן.
החשיכה מעמיקה, והנה עוברים מתחת לכביש הטבעת המקיף את פאריז, והשכונה זרה לחלוטין, בכל מצב אחר בו איני נמלה הייתי מפחד, אבל במצבי הנמלתי אני ממשיך הלאה רואה רק את הנמלים לפני וגם כשהמרחקים בינינו גדלים, כל עוד יש נמלה באופק אני ממשיך. אין כמו הנמלים כדי לעורר הרגשת ביטחון.
ובכל זאת כשממרחק אני רואה בניין נטוש מכוסה בגרפיטי, ומסביב שדה שפזורות בו גורטאות חלודות, אפילו במצבי כנמלה אני נהייה קצת חרדון. לשמחתי הנמלה הרחוקה ביותר שאני מסוגל לראות מסתובבת ואני בעקבותיה. מתחיל במסע חזרה הביתה, לתוך פאריז. שוב כביש הטבעת, אתר חומרי הבניין, ובעלי הכלבים כבר התפזרו. הנמלים העניקו לי מסלול, אני שוב נמלה, לבד אך לא בודד, אני יודע שהעיר מלאה נמלים.
כל הפוסטים של- מהירות האור
