מאת:אור
יש משהו מעצבן ובו זמנית מרגיע לראות שבסוף המאמן צודק, כל אחד יכול, וכנראה בכל מקום, אם תסתובב מספיק זמן תמצא את הרצים.
התקשיתי לרוץ במדגסקר. השבילים היו צרים ושעטו בהם משאיות, וגם מזג האוויר במיוחד בצפון היה חם ולח עם שמש חודרנית שאינה מרפה. בעצם, הסביבה לא היתה מקור הקושי, אלא משהו באווירה הלא תובענית של החופשה. בחופשה אתה לרוב עושה רק מה שמתחשק לך או לאהובתך: פגישות עם עכבישי נפיליה נפיליים, חיבוקים עם נחשי חנק, והתמודדות בלתי פוסקת עם אנשים שמנסים למכור לך מזמרות, שלטים אוניברסליים, ומגבות מטבח מבעד לחלון המונית. נדמה שאם בחיים שאינם חופשה, הקושי לצאת לרוץ נובע מעומס מטלות היומיום שהריצה רק מוסיפה עליו, הרי בחופשה דווקא מיעוט המטלות, עושה את מטלת הריצה למכבידה יותר. בסביבתי הביתית הפיתרון הטוב ביותר למצבים של העדר יוזמה בתחום הריצה הוא מישהו לרוץ איתו. הבנקאי, איש המחשבים, המומחה לשירה או השכן, שהקימני מעפר, וזאת מבלי להזכיר את קבוצת אנדיור כולה שנפגשת כשהדשא עוד מכוסה בערפילי הבוקר והעיניים בקורי השינה.
איור: גגו עשת
בשבוע השלישי לחופשה במדגסקר התגוררנו על האי נוסי-בה, שמשמעות שמו היא "האי הגדול", והוא אי לא מאוד גדול צפון מערבית לאי הגדול שהוא מדגסקר. עד לאותו שבוע מיעוט הריצות במהלך החופשה לא טרד את מנוחתי, נוכח העובדה שרוב הזמן היינו בתנועה, בין שמורת למורים למתחם זיקיות, בין יער קוצני ליער גשם. לקראת סוף המסע הגענו אל הנופש, שמשמעו אשפוז במוסד הדומה לבית אבות מבחינת הרכב האוכלוסיה, מלבד העובדה שארוחת הערב מוגשת בשעה מוקדמת יותר. במצב מנוחה זה, המשיק לעולם הבא, התחלתי להרגיש שהריצה חסרה לי. במפתיע, אהובתי התנדבה למלא את תפקיד השכן, בעודה רוכבת על אופניים גדולים ממידותיה, ליוותה אותי לריצה של כעשרה קילומטר לאורך הכביש הראשי והיחיד באי, על גבעות שהיו משמחות את המאמן, בין תרנגולות משוטטות ודגים מתייבשים ברוח. עם זאת, במאה המטרים האחרונים של ריצתנו-רכיבתנו המשותפת, כאשר המלון כבר נראה באופק נקטעה ההרמוניה. משאית התקרבה מהעבר השני, אהובתי, שרכבה לידי נאלצה לסטות, אך חששה כי היא עומדת לדרוס אותי תחת גלגלי אופניה. בשל חיבתה אלי, או שמא יצר הקרבה פעיל יתר על המידה, בחרה לבצע נטישת חירום של האופניים, נטישה שיכלה לעבור ללא פגע לו היו האופניים במידתה, אך מכיוון שלא היו, שילמה על כך בחבורות. מהלך הקרבה זה סיים את קריירת הרכיבה-ריצה המשותפת עד להימצאם של אופניים מתאימים יותר, ושוב נותרתי בלי מישהו.
יומיים מאוחר יותר, בשעת דמדומים, אותה נימת זמן בין סיום העיכול של ארוחת הצהריים לבין תחילת שתיית הרום של הערב המוקדם, יצאתי שוב לרוץ, לבד. ההתפעלות מהנוף, איים מוריקים בתעלת מוזמביק, עדרי זיבו, מן פרה מקומית עם קרניים גדולות, התחלפה בהדרגה במועקת העליות. אני מזיע, עייף, מרגיש בשרירים את הבירה מהצהריים. מידי פעם אני חולף על פני ישוב קטן, כל כולו שלוש ארבע בקתות קש, ואנשים בחצרות, מבשלים, מדברים וכשרואים אותי חולף, מנופפים וקוראים "סאלו ואזה", "salut" הוא מעין "אהלן" בצרפתית, "ואזה" כמו כד, הוא הכינוי המקומי לאדם הלבן. אני מתמיד כעשרים דקות של ריצה ואז מסתובב. שב וחולף דרך אחד הכפרים האלה, זוכר שלפני עלייה ארוכה ומרגיש נטול כוחות. פתאום נערה יוצאת מבין הבקתות. היא לובשת טייץ קצר, והיא מתחילה לרוץ לצידי, קצת לפני. היא רצה מהר ממני ומחייכת, אני מגביר את מהירות צעדי כדי לא לפגר מאחור, וגם היא מגבירה. אנחנו חולפים דרך קבוצה של ילדים שמשחקים על הכביש, והיא מעודדת אותם בשפה המקומית להצטרף. עוד כמה ילדים מצטרפים, אבל נוטשים כעבור זמן קצר ואנחנו נשארים שוב רק שנינו. אני מאץ כדי להישאר בקצב, ומתאמץ להראות לא מתאמץ. משפיל מבט לראות איזה דגם של סאקוני נותן לה את הקלילות בה היא רצה, המבט שלי פוגש בכפות רגליה היחפות. שני הקילומטרים הבאים הם בעלייה, מידי פעם היא שולחת מבט מעודד לעברי, כשהעלייה מסתיימת היא רצה איתי עוד קצת, מחייכת ואומרת "פה אני מסתובבת", אני עוד מספיק להגיד "מרסי", לפני שהיא נעלמת. משהו בי השתחרר אני ממשיך לרוץ את שני הקילומטרים הבאים בהקלה גדולה.
במדגסקר כמעט כל התושבים דוברים צרפתית. בזכות לימודי הצרפתית שלי בתיכון, ואי אלו ביקורי השלמה בפאריז, הרגשתי שאני מצליח לתקשר לא רע במהלך שלושת שבועות החופשה, להזמין במסעדות, ללמוד על שימושיו של עץ ועל הכוחות המיוחסים לחרק, ואפילו ללמוד קצת על חיי התרבות והפוליטיקה של האי, אבל רק באותם שני קילומטר של ריצה עם הנערה מהבקתות, עשר דקות בהן כמעט לא החלפנו מילה, הרגשתי שהצלחתי לנהל שיחה אישית עם תושב מקומי.
רוצים לדבר עם אור – כנסו לבלוג מהירות האור – בשוונגנט
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: mailto:[email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.
