מאת:אור
קצת לפני הזינוק אני נתקל במאמן שילון והמתאמן צביקה עם אלומה של בלוני הליום. אני עוד מספיק לתהות האם באופן מקרי אך מתבקש יום הולדתו של המאמן נופל בדיוק על מרתון טבריה כשאני מתבקש לבחור אחד. אני מתלבט בין בלון שמצוייר עליו סמיילי גדול לבין אחר בצורת לב. אלה בצורת הלב פנו יותר אל הרגש בצורתם ובצבעם האדום הבוהק, אך הם פנו גם יותר אל הקרקע, בשל זליגת גז מחשידה. אי לכך בחרתי בבלון חייכן עם סמיילי צהוב. הבלון נקשר אל השכמייה הזרחנית שהולבשתי בה, והמראה הכללי היה של אדם שלמכוניתו קרתה תקלה והוא לא רצה להשאיר את הבלון שלו לבד.
אחרי חימום קצר, ונטילת אופטלגין נגד הכאבים העתידיים, עמדתי באזור הזינוק, ואט אט נאספה לה קבוצת הארבע וחמש עשרה דקות. עם הישמע הירייה התחלנו להתקדם. בשיחות שהתנהלו בין הרצים התברר כי לחלק מהם היה זה המרתון הראשון, ולאחרים היה זה המרתון העשרים וחמישה. הרבה בדיחות על האוטובוס ששכחנו להזמין הופרחו לחלל האוויר. נעשו מספר ניסיונות לפתוח בשירה, אך זאת גוועה במהרה. אחרי כתשעה קילומטר נפתחה עלינו רוח חזקה, והבלון התחיל לגלות סימני עצבנות. בהתחלה רק נגע בעדינות ברצים אחרים ובהדרגה עבר לחבטות עזות יותר. עם זאת, הרצים קיבלו באהבה את התנהגותו הבלתי צפויה ופינו לו מקום בקבוצתנו, ואף הצטרפו אל קריאות העידוד של ילדי האזור שהתייחסו בעיקר לבלון, כאילו הוא זה המתמודד עם האתגר ולא אנחנו. הרוח התחזקה עוד ועוד, ובעוד הקבוצה החלה מתכנסת בניסיון ליצור מעין ראש חץ אל מולה, חשף הבלון את הצדדים הפחות חייכנים שמאחורי פרצוף הסמיילי שלו. הבלון, שקריאות העידוד כנראה ניפחו לו את האגו יתר על המידה, החמיר את התקפותיו על הרצים תוך שהוא כורך סביב צוואריהם את החוט שקשר בינינו, בתנועה שכוונת החנק שמאחוריה היתה ברורה. בנקודת הסיבוב שוחרר הבלון לאוויר, מתוך תקווה שהעננים ידעו להתמודד טוב יותר עם תוקפנותו.
אחרי המאבק מול הרוח והבלון עשרת הקילומטרים הבאים עברו ברוגע יחסי, כשהדאגה העקרית היתה תחנות המים המתדלדלות. חברי הקבוצה, שמעט התכווצה בשלב זה, העבירו ביניהם בקבוקי מים, וברגעי מצוקה אפילו ניסו להושיט יד ולהרים מהרצפה בקבוקים חצי מלאים שנטשו הרצים המהירים מאיתנו. הקשב שלי נע ללא הפסקה משני השעונים על ידי, לחברי הקבוצה, ולשלטי הקילומטרים החולפים. ניסיתי לשמור על חברי הקבוצה איתי, נעצב על ליבי בכל פעם שראיתי אחד מהם מאט ומתרחק מאחורינו, ושמח עם אלה שהאיצו והתחילו להתרחק לפנים. חמישה קילומטר לפני הסוף, נשארו סביבי מעטים. שני הקילומטר האחרונים סימנו מעין שינוי בתפקיד אותו מילאתי. עד לקילומטר הארבעים הרגשתי שהאחריות הראשונה שלי היא קודם כל לשמור על הקצב, ועל העמידה בזמן הכללי, החלקים של התמיכה במאזן הנוזלים ובמצב הרוח הכללי של הרצים סביבי היו תוספת. בקילומטר הארבעים זה השתנה, כאשר הדגש עבר לעודד את אלה שמתקשים להמשיך לרוץ. הקבוצה לקראת הסוף היתה שונה מזאת שיצאה לדרך, מעטים מהדבוקה המקורית הגיעו יחד לחלקו האחרון של המסלול, אך היו גם מצטרפים שנוספו במהלך הדרך, וגם אורחים שבאו ללוות לקו הסיום, בהם הבנקאי שהגיע לוודא שהפייסר עצמו לא יעדר.
ואז זה מסתיים, ארבע שעות, שש עשרה דקות וארבעים וחמש שניות אחרי יריית הזינוק. עמדתי בטווח הזמן של ארבע ורבע שעות פלוס מינוס שלוש. כמה חיבוקים ולחיצות ידיים, ותחושת סיפוק גדולה. זאת תחושת סיפוק שונה מאוד מזאת שהיתה לי עם סיום המרתון הקודם שלי בפאריז ומרוצים בכלל. הזמן היה נתון מראש, וגם מהגוף נעדרה אותה תחושה של מיצוי שמורגשת אחרי שנתת כל מה שהיה לך וקצת יותר. תחושת סיפוק שונה ממה שחוויתי בריצות בעבר אבל לא תחושה בלתי מוכרת. תחושה שיש למי שעובדים במקצוע טיפולי ומוצאים סיפוק לעצמם מהשותפות בתהליך המימוש העצמי של אחרים. לרגע הרעיון שארוץ שוב בעתיד כשהמטרה פשוט לרוץ מהר יותר, נראתה לי אבסורדית, זה כל כך הרבה יותר הגיוני עבורי להיות פייסר.
ביום שלמחרת התעוררתי במצב רוח קצת עגמומי ואהובתי אבחנה שאני לוקה בתסמונת פוסט מרתונית. ניסיתי להינות מהמנוחה, להירגע בחמת גדר, ואחר כך מיין טוב ושינה ממושכת בבית, וזה לא עזר. עולמי הצטמצם לאותן דקה וארבעים וחמש שניות שאיחרתי את הארבע ורבע שעות, למרות שמראש הותר לפייסרים להחטיא את זמן המטרה בשלוש דקות. כל מי ששאל "איך היה?" קיבל במקום תיאור של המרתון נאום התנצלות ארוך, על איך תזמנתי מקו הזינוק, ושזה עדיין בגבולות הזמן ועוד תירוצים, שבעיקר גרמו לשואל להצטער שהטריד ממנוחתו אדם מעורער במצבי.
בימים שאחרי לא יצאתי לרוץ. מצד אחד הכחשתי שמצב הרוח המעופש נובע מהחסר ביעד ריצה חדש, ובו זמנית כעסתי על התמכרותי לסיפוקים מהירים, תרתי משמע. ואז, כמו אצל כל נרקומן שמסרב לקחת אחריות על מעשיו, היד לקחה את הטלפון, ואני מדגיש היד ולא אני, והטלפון, שוב לא אני, חייג למאמן, והמאמן התחיל לדבר על העתיד, והנשימה נעשתה פחות כבדה. אחרי השיחה נכנסתי לאינטרנט ונרשמתי למרתון אדינבורו במאי, ונזכרתי שהמאמן גם אמר משהו על האולטרא מרתון, והדכדוך החל לשקוע לרמתו הרגילה ביוםיום שלי.
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל:
עמוד צור קשר.
