רבים מאיתנו נוהגים להחליף בין המושגים "תחרותיות" והישגיות" במחשבות שלנו, במטרות שלנו, ובשיחות שלנו עם אחרים. לא במקרה. שני המושגים האלה נשמעים לכאורה מאוד דומים. כמו להחליף בין המושג "עכשיו" והמושג "כעת". מלים נרדפות. או שלא…

אירועים מאורגנים של ספורט סבולת נקראים כמעט תמיד "מרוץ" או "תחרות" | צילום: רונן טופלברג, מרתון סמסונג ת"א

עוד בעלי טורים בשוונג
לטורים של התזונאי יאיר קרני
לטורים של המאמן אילן גולדמן
לטורים של חגי אשלגי

מה זה הישגיות?

"הצורך בהישג" הנו מושג פסיכולוגי מרכזי בתיאוריות הקשורות בהנעה. חלק מהזהות העצמית של האדם מבוססת על הערך העצמי שלו. כיצד הוא תופס את עצמו? כמה בטחון יש לו? כמה הוא מרגיש שהוא טוב בדברים שהוא עושה? כמה הוא מצליח? קודם כל בעיני עצמו. בשיפוט הפנימי שלו. ההישג במובן הבסיסי שלו הוא אישי לחלוטין. לא יחסי ולא השוואתי. עבור ילד קטן לקרוא משפט ללא שגיאות או ללכת לבד לבית הספר זה הישג. העמידה במשימות האלו גורמת לו לתחושת הישג. עבור מבוגר ההישג יכול להיות העובדה שהוא סיים תואר שני או רכש לעצמו בית. הוא גאה בעצמו. חש תחושת הישג שאינה שונה בטיבה מתחושת ההישג שהייתה לו כילד כשהצליח לקרוא משפט או ללכת לבד לבית הספר.

להורדת אפליקציית שוונג ליחצו כאן

במושגים של ספורט סבולת לסיים מרתון/איירונמן/גראן פונדו בפעם הראשונה זה הישג. החיוך לא נמחק לך מהשפתיים במשך שבוע ואתה מאושר עד הגג. הצלחת. בתחרות הבאה ההישג יהיה לעשות מרחק ארוך יותר או תוצאה טובה יותר. וחוזר חלילה. בדרך לתחרות אתה חש הישג אולי כשאתה מצליח לקום להתאמן בעקביות. מצליח לסיים אימון קשה. מצליח להתמודד עם תנאי מזג אוויר קיצוניים.

מה זה תחרותיות?

תחרותיות היא תכונה ותחרותיות היא רגש. כתכונה, יש אנשים שניתן להגדיר אותם: "תחרותיים בבסיסם". הם צריכים לנצח או לפחות לנסות לנצח בכל דבר שהם עושים. להיות ראשונים. להיות "הכי". הכי מהיר, הכי חזק, הכי חכם, הכי טוב, הכי משהו. העיקר להיות יותר טובים מאחרים. לאנשים כאלה פחות חשובה איכות הביצוע. רק התוצאה הסופית. הם מתקשים אפילו להפסיד לילדים שלהם במשחק הזיכרון או במונופול. הניצחון קדוש והוא המטרה הנעלה. תמיד. כמעט בכל מחיר.

השתתפות באירוע סבולת מבוססת על הטבע האנושי ועל הצורך במשחק | צילום: באדיבות ליאור זך-מאור

כרגש, תחרותיות היא רצון לגבור על מישהו ספציפי במשהו ספציפי בסיטואציה מסוימת. "הרגשתי שאני חייב לנצח אותו", זה לא אומר שאני מרגיש כך תמיד. כלפי כל אחד, בכל דבר, ובכל מצב.

האם כולם חלק מ"המשחק"?

אירועים מאורגנים של ספורט סבולת נקראים כמעט תמיד "מרוץ" או "תחרות". מלבד האלמנט החוויתי, השתתפות באירוע סבולת כזה מבוססת על הטבע האנושי ועל הצורך במשחק. ילדים משחקים תופסת. מבוגרים משחקים הר לעמק, ישראמן, או גראן פונדו מכתשים. הסט-אפ שונה קצת, הכללים, וכמובן גיל המשתתפים. אבל העיקרון זהה. הצורך במשחק.

העניין הוא שמרבית המשתתפים במשחק של המבוגרים יעידו שהם "לא חלק מהמשחק". שהם עושים את זה בשביל עצמם. שהם מתחרים רק נגד עצמם. זה נכון ולא נכון. פרקטית זה כנראה די נכון כיוון שבכל אירוע סבולת 99% מהמשתתפים לא מועמדים לניצחון. בטח לא הניצחון הכללי. לכאורה הם עסוקים בלעשות את התחרות שלהם, בוואקום. בלי קשר לאחרים.

אבל כל מי שעמד פעם על קו הזינוק באירוע סבולת כלשהו יעיד שבפועל זה לא נראה כך. לפחות 30-40% מהספורטאים משתדלים לזנק מהחלק הקדמי. כמעט כולם שמים לב מי לפניהם ומי אחריהם. במיוחד אם אלה אנשים מוכרים. וכמעט כולם מסיימים בספרינט, בטח ובטח אם יש מישהו מעט לפניהם. אם הם "לא חלק מהמשחק" כפי שהם מעידים על עצמם, הם לא היו אמורים להתנהג כך.

ההתנהגויות האלו מעידות על כך שבעצם הם כן "חלק מהמשחק". לפחות המשחק שלהם. הם רוצים לסיים לפני השכן מלמטה, הספורטאי שהם לא סובלים ואפילו (אל תספרו שאמרתי…) לפני החבר הטוב שלהם שמתאמן איתם כל יום.

בסביבה הישגית ספורטאים מוערכים על פי מידת הרצינות שלהם | צילום: ניר עמוס

כלומר ההישג הוא לא רק אבסולוטי- "לסיים מרתון" או "לשפר את התוצאה באיירונמן". גם דברים יחסיים גורמים לנו באופן טבעי לתחושת הישג מסויימת.

תחרותיות חבויה וגלויה

כולנו מכירים את הבדיחה על כך שירקות רגילים מרססים ביום וירקות אורגניים מרססים בלילה. על אותו משקל אני נוהג לומר בצחוק שבקבוצות באוריינטציה חברתית התחרותיות חבויה ובקבוצות באוריינטציה הישגית התחרותיות גלויה. זה ההבדל היחיד.

כולנו מכירים את זוג החברים הטובים שהיחסים ביניהם נהדרים כל עוד נשמר הסטטוס קוו שבו אחד מהם חזק מהשני. הם מתאמנים ביחד, מבלים ביחד, נוסעים ביחד לתחרויות. אבל ברגע שהיוצרות מתהפכות והספורטאי שהיה חלש משתפר – החברות הרבה פעמים מתפרקת. לכאורה אין בניהם תחרות כלשהי והם חברים בלב ובנפש. לכאורה. בפועל זה לא תמיד בדיוק כך.

סביבה תחרותית

ספורטאים ומאמנים נוהגים לומר שעל מנת להשתפר צריך לשהות ולהתאמן בסביבה תחרותית. להיות מוקף בספורטאים חזקים כמוך וחזקים ממך. להתאמן איתם. לתת להם לדחוף אותך רחוק יותר בכל יום ובכל אימון. יש בזה משהו. לא במקרה כל אנשי הברזל הטובים בעולם מתרכזים בבולדר קולרדו למשל.

העניין הוא שסביבה תחרותית מדי עלולה להיות גם מזיקה והרסנית. לגרום לך להתאמן חזק מדי. להיפצע או להגיע למצבים של אימון יתר. לגרום לך לסטות מתכנית האימון שלך.

כל אימון הופך לתחרות. בכל יום אתה לוקח את עצמך לקצה. זה עלול לשרוף אותך פיזיולוגית ולשרוף אותך מנטלית. מרוב "תחרויות" בסוף אתה מגיע לתחרות האמיתית מותש. אתה מוציא מעצמך את המקסימום כל יום, כל אימון, ולא נשארים לך משאבים מנטליים ליום התחרות.

רבים מספורטאי הסבולת הישראלים מתאמנים כך. חובבים ומקצוענים. זה קורה בכל יום בפארק הירקון וביישובים קהילתיים ברחבי הארץ. תחרות יומית על הבכורה בשכונה או בקבוצה. מלחמת אגו. מישהו שוחה/רוכב/רץ טיפה לפני השני ופורצת מלחמה לא פורמלית. זה אולי כיף בהתחלה אבל לאורך זמן זה גרוע מאוד לדעתי. לא כך צריך להתאמן. לא כך משתפרים.

סביבה הישגית

סביבה הישגית מקדשת את התהליך. את השיפור ביכולת. במיוחד לאורך זמן. את המיקוד הפנימי. "תתמקד בלעשות את הדברים הנכונים. הדברים שיגרמו לך להשתפר. תתעסק רק בעצמך. נטרל את האגו בשוטף. את הנטייה לתחרותיות מוגזמת".

בסביבה הישגית ספורטאים מוערכים על פי מידת הרצינות שלהם. ההשקעה, ההתמדה, ועל פי האופן שבו הם מתמודדים עם קשיים ומכשולים בדרך. ולא על פי היכולת הנוכחית שלהם. ספורטאי שמתאמן טוב מקבל חיזוקים וספורטאי שמתאמן גרוע מקבל ביקורת, גם אם הוא הרבה יותר חזק וגם אם הוא מסיים את הסט המרכזי באימון הרבה לפני הספורטאי השני. מודדים ושופטים איכות ביצוע באימון. לא רק תוצאות וקצבים .

סביבה הישגית היא הסביבה שאני מאמין בה וזאת הסביבה שאני מנסה להנחיל בקבוצה שלנו בשבע השנים האחרונות. גם כי לדעתי היא הכי בריאה והכי מקדמת ספורטאים, וגם כי דווקא בסביבה כזאת ספורטאים של 5 שעות במרתון יכולים להתאמן לצד ספורטאים של 3 שעות במרתון ואפילו לקבל יותר תשומת לב וחיזוקים מהמאמן ומהסביבה.

הדבוקה של 3 שעות מתאמנת ביחד בהרמוניה והדבוקה של 5 שעות מתאמנת ביחד בהרמוניה. כולם מבינים שאם הם יתאמנו טוב ביחד הם יתקדמו וישתפרו. וזה יותר חשוב להם מאשר לנסות לנצח אחד את השני באימון. יש להם אגו כמו לכולם. אבל הם לא מאפשרים לו לנהל אותם.

את התחרות הם משאירים…לתחרות.

כולנו חלק מהמשחק…