בכל קיץ מאות ישראלים נוסעים לתחרויות איש ברזל ברחבי העולם. רבים מהם עם ציפיות גבוהות. לשפר שיא, "לעשות תוצאה", ואולי אפילו לעמוד על הפודיום ולהוציא סלוט לאליפות העולם בהוואי. חלק מהם חוזרים מאוכזבים אחרי שלא הצליחו לעמוד בציפיות. הם מרגישים רע, וזה מובן ואפילו מתבקש. הרי הם עבדו קשה במשך מספר חודשים, השקיעו, קמו מוקדם בכל בוקר, קנו את מיטב הציוד, ובסוף לא עמדו במטרות שלהם.
איך יוצרים ציפיות ראליות? ליאור זך מאור | צילום: טלי שיינברג
עוד כתבות בנושא
כיצד מתכוננים לתחרות שכשלת בה בעבר?
שלושה קצבי ריצה במרתון באיש ברזל
מהם מאפייני האישיות של ספורטאי סבולת מצליחים?
זה עלול לקרות לכל אחד. בספורט הישגי אין מאה אחוז הצלחה לאף אחד. אבל אם זה קורה לך שוב ושוב, או אם הפער בין מה שחשבת שתעשה לבין מה שעשית בפועל הוא גדול מחמישה אחוזים, ייתכן ואתה עושה משהו לא נכון. או בדרך, או בתחרות, או גם וגם.
ציפיות ותחזיות לא ראליות
הסבר אחד לאכזבה החוזרת עשוי להיות ציפיות-תחזיות לא ראליות. לא מציאותיות. אני אוהב להשתמש במושג שאול מהאקדמיה "סימוכין". על מה אתה מסתמך שאתה אומר שאתה מתכנן לשחות ככה וככה, לרכוב ככה וככה, ואז לרוץ ככה וככה? תראה לי סימוכין. כשאני משתמש במונח סימוכין אני מתכוון לזה שאני רוצה לראות עובדות. מספרים. מאימונים משמעותיים ומתחרויות הכנה.
בהקשר הזה אני חושב שלא מעט אנשים משלים את עצמם. לפעמים בוחרים לקחת אימון אחד או מקטע אחד באימון ולהיתלות בו כסימוכין, לפעמים זה מסלול מאוד נוח ומפרגן עם תנאים אופטימליים: "לפני שבוע רכבתי את הקטע בין עזקה לראם על 38 קמ"ש. הייתי בדופק נמוך והרגשתי מעולה. נראה לי שזאת תהיה המהירות הממוצעת שלי גם באוסטריה".
לתחרות הבאה שלכם לחצו כאן
לפעמים בונים על הטייפר יותר מדי: "ברוב הרכיבות שלי הייתי סביב 30 קמ"ש ממוצע, אבל נראה לי בהמבורג אחרי טייפר, 35 קמ"ש זה לגמרי במשחק". לפעמים בונים על המסלול והציוד: "שמעתי שברות' המסלול טיל, עם הדיסק החדש שקניתי נראה לי רכיבה של 4:50 תשאיר לי רגליים לרוץ 3:15 כזה". ולפעמים מתאמנים באופן שאינו מייצג את התחרות. למשל עושים 3 הפסקות של 10 דקות במהלך רכיבה ארוכה ועוצרים את השעון כדי שהממוצע יהיה גבוה, למרות שבתחרות אין הפסקות והשעון אף פעם לא עוצר. אלה לא סימוכין בעיני. אלו אשליות שעלולות להתנפץ עליך ביום התחרות. במיוחד אם תנסה להפוך אותן למציאות.
סימוכין הוא בעיני כמה וכמה אימונים משמעותיים שבהם הקצבים התכנסו למספרים מסוימים. אימונים שעשית במגוון מסלולים ותנאים. אימונים שעשית במספר הזדמנויות שונות. לאורך תקופת ההכנה ובעיקר במאני-טיים. אימונים שביצעת בעצימות ריאלית לתחרות. שלא כפית את המספרים בכוח אלא הם קרו מעצמם.
סימוכין זה בעיני תוצאות בתחרויות הכנה בהן עשית מספרים טובים שמעידים על כושר טוב+התנהלות טובה בתחרות. ספרינט, אולימפי, חצי. מה התוצאות? כמה שחית, רכבת, ורצת? האם זה תואם מה שחשבת שתעשה?
המסלול באיירונמן כמעט אף פעם לא אופטימלי. התנאים. הכביש. מתישהו כנראה שיהיה לך קשה ותתעייף. וצריך לקחת את זה בחשבון כשבאים לשקלל מספרים ולכתוב תחזיות לתחרות. הרבה אנשים מופתעים מזה בכל פעם מחדש: "לא יודע מה קרה לי. עד קילומטר 25 בריצה הרגשתי פצצה והייתי מהיר מהתחזית. אבל אז קרה כך וכך. נראה לי שזה בגלל שלא לקחתי מספיק מלחים/הגרביים לחצו לי". יש מצב שזאת באמת הסיבה. אבל הסבירות נמוכה. יותר הגיוני שפשוט היית לא ראלי בציפיות שלך.
הכי טוב שלך בתחרות
הרבה אנשים משאירים את הכי טוב שלהם באימונים. או אפילו באימון ארוך אחד שבו נוצרה דינמיקה תחרותית מדי. אני תמיד אומר שהספורטאים הטובים ביותר יהרגו אותך בתחרות. אבל קשה להוציא אותם משלוותם באימון. הם כמו האריה הרובץ בצל. אתה יכול להתעסק אתם בשוטף. לעקוף אותם בכל אימון שאתה רוצה ביום יום. אבל פעם בכמה זמן, ביום התחרות החשובה, הם יקרעו אותך לגזרים.
מי שמתאמן תחרותי מדי מגיע ליום תחרות עם מחסנית מרוקנת. בלי כדורים. פיזיולוגית ומנטלית. צריך להיות מודע לזה ולהיזהר מזה. להתאמן עם האנשים הנכונים. לתאם ציפיות. לדבר על הדברים ולראות שכולם מיושרים בראש הנכון. אימון זה אימון. התחרות היא בתחרות. רק בתחרות.
התנהלות וקבלת החלטות בתחרות
באימון קל יחסית להתנהל ולקבל החלטות. ההתרגשות נמוכה. החשש מכישלון לא מנקר לך במוח כל הזמן. בתחרות זה יותר קשה. להתנהל רגוע ולקבל החלטות טובות בלהט הקרב. הרבה ספורטאים מגיעים לשבוע התחרות ביכולת מעולה וכושר גבוה. על הנייר הם "שווים" תוצאה מצוינת. אבל בפועל זה לא קורה. רמת הביצוע שלהם בתחרות לא תואמת את היכולת שלהם. הראש הולך לאיבוד והתוצאה בהתאם.
בהקשר הזה ככל שאתה חזק יותר ויומרני יותר-כך זה יותר קשה. יותר קשה להתנהל טוב ולקבל החלטות חכמות במהלך התחרות. מרוב שאתה רוצה להצליח אתה מכשיל את עצמך. אתה עסוק כל הזמן במצבך ביחס לציפיות שלך, ובמקום לעשות את הדבר הנכון באותו רגע, אתה מתעסק בחישובים מתי תגיע לשער הסיום והאם זה בתוך התחזית שלך או מחוצה לה.
כדור המלח והגרביים לא אשמים
לא מגיע להם כל הכעס הזה. לא בגללם "תכננת" לעשות X שעות ובפועל עשית X+7%. הכי קל זה להאשים אותם. אבל אולי לא היית ראלי? אולי ביססת את התחזיות והציפיות שלך על עובדות לא מוצקות מספיק? לא לקחת בחשבון את העייפות המצטברת בתחרות ואת הבלתי ידוע שכמעט תמיד קורה-קצת כאבים, משהו בבטן, שריר מכווץ, וכדומה.
ואולי התכוננת מעולה אבל התנהלת פחות טוב? התחרית כדי להגשים את הציפיות שלך במקום כדי להגיע לקו הסיום הכי מהר שאתה יכול בהתחשב במסלול, בתנאים, ובאיך שאתה מרגיש ומה שקורה לך ביום הנתון.
אני בעד לכוון גבוה בתחרויות. להציב מטרות, לשים ציפיות גבוהות על השולחן. להתכונן ברצינות, ולהיות יומרני והישגי. תכנית התחרות צריכה להיות ראלית. בהתבסס על האימונים והיכולת שהפגנת בהם. ואז אתה צריך להוציא אל הפועל. לשים על המסלול את מה שאתה שווה, ביום התחרות.
לחצו להרשמה לישראמן 2019
ובוא לא נשכח גם שלילה לפני אימון סופ"ש הוא לילה של שינה מלאה, אחרי יום שגרתי, אולי אפילו יום מנוחה.
לילה לפני תחרות הוא לילה עם שינה חלקית, אחרי יום עמוס באדרנלין, התרגשות והתרוצצויות.
קשה בקרב.