לקריאת טור מס' 1 | טור 02 | טור 03 | טור 04 | טור 05

 בסוף החודש אירנה מאזין ואני נשתתף באליפות העולם בחצי איש הברזל בעיירה Zell am See באוסטריה (70.3 IRONMAN). לצערי אנחנו נהיה הנציגים הישראלים היחידים באליפות (יש מספר ישראלים בתחרות "הרגילה" שתתקיים באותו מקום ועל אותו מסלול יום לפני האליפות). כאחד שמנסה לפתח את תחום המרחקים הארוכים בטריאתלון בארץ, העובדה הזאת מרגיזה אותי ומתסכלת. זה קורה לי אחת לשנה. בדרך כלל באוקטובר לקראת הוואי. אני מסתכל על סצנת הטריאתלון הארוך בארץ ובודק "לאן הגענו". לצערי אני חושב שלא הגענו מאוד רחוק.

איפה כולם? ליאור זך מאור ובנותיו בטקס הפתיחה של איירונמן קונה הוואי | צילום: באדיבות ליאור זך מאור

זה נכון. חצי זה לא מלא ואוסטריה זה לא הוואי. באופן טבעי יש לאנשים פחות תשוקה לאליפות הזאת בהשוואה לקונה וזה יכול להיות חלק מההסבר לדלילות הישראלית על קו הזינוק. אבל זה לא שבהוואי מצבנו שונה בהרבה. נכון להיום אנטונינה ואירנה יהיו שתי הנציגות היחידות שלנו באוקטובר הקרוב באליפות העולם באיש הברזל. (חשוב לציין שנותרו עוד מספר תחרויות איש ברזל עם סלוטים להוואי ויש סיכוי שמישהו מהישראלים יצטרף אליהן).

בשנה שעברה ניר מנחם היה הישראלי היחיד בתחרות. במקביל מדינה הגדולה מישראל בסך הכל  פי 3 מבחינת כמות תושבים, שלחה קרוב ל-300 ספורטאים. תעשו את המתמטיקה לבד. למדינה הזאת קוראים אוסטרליה. גרתי שם כמעט 4 שנים בין 2004-2007. הרמה של הטריאתלון והרמה של הטריאתלטים שם הרבה יותר גבוהה. ואני לא מדבר על המקצוענים אלא גם על החובבנים. כמונו בדיוק.  למה?

"חברתי" ו-"מקצועי" הם לא ערכים מנוגדים
ביום יום וגם לפני ואחרי האימונים, האוסטרלים הם אולי האנשים הכי נחמדים וחברותיים שהכרתי מעולם. צחוקים, ירידות, סלנג, שמות גנאי, הכל הולך. במקום קוטג' יש להם בצידניות שישיית בירות. באימוני רכיבה הקלים אין מצב לוותר על הפסקת קפה ומאפה, ואחרי אימונים ארוכים או תחרויות, הגריל גז ("ברבי" באוסטרלית) עובד שעות נוספות.

אבל כשמתאמנים אז מתאמנים. זמנים זה זמנים, סט זה סט, אימון ארוך זה אימון ארוך, קצב זה קצב. אם באת לבלבל את המוח ולא להתאמן עדיף שתסע הביתה. הקבוצה שהתאמנתי איתה במלבורן למשל, עושה 3 אימונים שחייה קבוצתיים שבועיים בשעות 05:30-7:00 בבוקר. לפחות 4 קילומטרים בכל אימון. מעט דיבורים והרבה עבודה. לא במקרה הזמנים הממוצעים בשחייה באיירונמן הם הכי מהירים בתחרויות המתקיימות באוסטרליה.

אבל זה לא רק בשחייה. באופן כללי הם מתאמנים ברצינות. מעט הבדלים ברוטו-נטו. ממוקד ויעיל. רק בשביל לסבר את האוזן. באיירונמן מלבורן במרץ האחרון המנצח בקבוצת הגיל שלי עשה 8:39 ומקום שני 8:43. שניהם מקומיים.

זמני השחייה הכי מהירים באיירונמן נקבעים בתחרויות באוסטרליה | צילום: Deborah Carson

האוסטרלים מצליחים לשלב באופן מופלא לדעתי חברתיות במאקרו עם מקצועיות קצה במיקרו. הם מוכיחים בעיני שאין שום סתירה בין המושגים האלה ולמעשה זה המודל שלי והקו שאני באופן אישי מנסה להנחיל כבר מספר שנים.

הלגיטימציה של היומרנות
באוסטרליה להיות ספורטאי חובב יומרני זה משהו לגיטימי ואפילו ראוי להערכה. מרבית האוסטרלים שהכרתי כיוונו גבוה, לא התביישו בזה, והיו מוכנים לעבוד מאוד קשה בשביל להשתפר ולהיות חזקים. הסביבה לא הרגישה מאוימת כתוצאה מזה. היא כיבדה אותם.

הם מדברים על תוצאות, מיקומים, וסלוטים לאליפות העולם בכל בית קפה בעיר. זה לא פוגע ולא מוריד מערכם של הספורטאים הפחות חזקים/יומרניים שרוצים רק לסיים. ממש לא. אף אחד לא מבקר את השני על היכולות שלו ועל השאיפות הספורטיביות שלו. כולם חיים ביחד טוב.

משמעת מקצועית
האוסטרלי היומרני נצמד לתוכנית שלו ומבצע את האימון בדיוק כפי שהוא כתוב. אין חיפופים ואין זיופים. באימונים קבוצתיים אין הרבה פוצי מוצי וליטופים. ההוראות הן ברורות וקצרות וכשאתה עושה משהו לא בסדר אתה מקבל את האמת לפנים מאוד מהר. הם לא נעלבים. להפך, הם מודים למאמן על ההתייחסות והמשוב ומנסים לשפר ולהשתפר.

כשהם פוגשים חבר במהלך האימון הם מקשקשים אתו קצת ואז ממשיכים באימון שלהם. לא מצטרפים לאימון שלו. יש תכנית ונצמדים אליה. לדבר אפשר גם אחר כך בטלפון.

משמעת מקצועית של יוצאת חבר העמים רק עוזרת. אנטונינה רזניקוב שתתחרה השנה בהוואי | צילום: ניר עמוס

המשמעת המקצועית שלהם מזכירה קצת את מה שביחידות מובחרות בצה"ל מכנים "משמעת מבצעית". אתה יכול לעשות ברדק בחדר האוכל של היחידה. לא במטווח ולא במודל. אם ניקח למשל את ארבעת הגברים הישראליים שהתחרו בהוואי בשנים האחרונות נגלה שהמכנה המשותף שלהם הוא שכולם שירתו ביחידות קרביות. מקרי? לדעתי לא בטוח.

בנשים הישראליות יש בשנים האחרונות נציגות דומיננטית ליוצאות חבר העמים. נינה, אירנה, ועוד מעט גם אנטונינה. מקרי? לדעתי בטוח שלא. המשמעת המקצועית שלהן גבוהה והתוצאות בהתאם.

 האם זה עומד להשתנות?
אני מאוד מקווה שכן. בשנת 2010 כתבתי שלהערכתי בתוך כמה שנים נראה הרבה ישראלים עושים תוצאות הרבה יותר טובות באיש הברזל. במידה רבה טעיתי. זה נכון שאכן בשנים האחרונות מחסום ה-10 שעות באיש הברזל נפרץ על ידי לא מעט חבר'ה ואיירונמן אוסטריה האחרון היה דוגמה מצוינת עם ארבעה מצטרפים חדשים למועדון הזה. אבל מצד שני למעט ספורטאי אחד או שניים לא ראינו הרבה תוצאות יוצאות דופן. עדיין יש מעט פודיומים ומעט מאוד נציגים באליפות העולם. מעט מדי לדעתי. במיוחד בגזרת הגברים.

מצד שני אני חושב שבשנים הקרובות נראה גל של ספורטאי עלית לשעבר שיחזרו לספורט אחרי תקופת "פרישה" והקפאה של צבא ולימודים ויעברו למרחקים הארוכים מתוך רצון להגיע רחוק כתחביב. החבר'ה האלה ישנו את המשחק ויעלו את הרף להערכתי. אחרי 8-12 שנים של שגרת אימונים מקצועית יש להם בגוף יכולות שחייה, רכיבה, וריצה שלדור שלי כבר לא יהיו אף פעם. במשך שנה שנתיים הם יורידו את החלודה שהצטברה אצלם ואז יעשו תוצאות ברמות אחרות.

במקביל אני מניח שיגיע יום ובו מישהו מספורטאי העלית הישראליים הצעירים שלא יגיע למשחקים האולימפיים ינסה להגשים את חלום המקצוענות דרך מעבר ישיר למרחקים הארוכים. בדיוק כמו רבים מאלופי העולם באיש הברזל בשנים האחרונות. כאלה שלא היו מספיק מהירים בשביל להצליח בטריאתלון האולימפי או אפילו לא הצליחו להיכנס לסגל במדינות שלהם. ואז השמיים הם הגבול.

הפוסט הבא שלי כבר יהיה מהאליפות עצמה באוסטריה.