זה היה רק צפוי שהמוות הטראגי במרתון תל אביב ועמדת בית משפט השלום ייצרו פה גיהנום מנהלי ומחטפים כספיים חמדניים ואכן לא התאכזבנו. הנה תקציר העלילה נכון לעכשיו.

החלטתי שלא ארוץ השנה הרבה מרוצים. חצי מרתון אחד, כמה עשיריות וזהו. לכן בלב שמח נרשמתי לחצי מרתון בית שאן. מרוץ ותיק ואהוב, למרות מגבלותיו, בשל מגבלותיו. נרשמתי בזמן ושילמתי 150 שקל טבין ותקלין. מתחת לטבלת המחירים הופיע שורה תמימה, ״כל נרשם מחויב להציג בדיקה ארגומטרית בתוקף מאחת מהתחנות המאושרות, המופיעות בקישור זה…״.

צאו לי מהכיס
לא לחצתי על הלינק כי יש עוד הרבה זמן עד המרוץ. הרי רק התחילה העונה בקושי עשינו 8 פעמים 800, או "פירמידה קטומה", הטמפו עוד לא בקצב והארוכות רק מתחילות להצטבר. אז מה בוער. חברי לקבוצה, בניגדו לי הציצו ונפגעו. הם נכנסו פנימה והודיעו "זה לא כל כך פשוט". מסתבר שתחנות מאושרות הן בכלל תחנות מעושרות. מדובר בכל מיני מרפאות ספורט שעולות ממון רב. התקשרתי לכמה מהן והסכומים לא ירדו מ-350 שקל. או במלים אחרות מרוץ בית שאן החביב הולך לעלות לי 500 שקל. וזה עוד לפני הדלק (והסיוע הפסיכולוגי שאזקק לו אחרי קבלת התוצאות).

אבל רגע. הרי לא מזמן רצתי במרתון בפאריס וגם הם ביקשו ממני אישור רופא. אז הלכתי לקופת החולים שלי. עשו לי שם בדיקה לתפארת שעלתה גרושים. עם התוצאות הלכתי לרופא המשפחה שחתם על הטופס וכל השאר דבש וקרואסונים. אז למה קופת חולים לא טובה? תהיתי. ׳אה, זה החוק". אמר לי אחד. "מה פתאום זה האיגוד", טען השני. "אנחנו? מה פתאום – זה משרד הבריאות". סיבוב נוסף בין העסקנים לפראיירים יצא לדרך.

מרתון תל אביב | צילום: רונן טופלברג

אני אוהב מאד את "התחנה המאושרת" שלי. את ד״ר יוני ירום במדיקס. אני צריך אותו כדי לנתח את הריצה והיכולות, כדי לדעת מה הדופק הנכון ומה היא בדיוק נקודת האיזון של חומצת החלב, ולמפות בדיוק את הפער בין יכולות הלב לכוחות הרגליים. בלעדיו הריצה שלי היתה נראית אחרת לגמרי. אני משוכנע שלכל אחד יש את ה"יוני ירום" שלו. בשביל חכמתו וידיעותיו אני מוכן לשלם הון. אבל בשביל אישור רפואי לריצה אני לא מוכן לשלם. בשביל זה יש לי ביטוח בריאות ובשביל זה אני חבר קופת חולים. ואם המכון של קופת חולים לא נראה לכם אנשי מטרד הבריאות ואיגוד האתלטיקה, אז תסדרו את זה ביניכם וצאו לי מהכיס.

מחאת הרצים
פניתי לעופר שלח. הח״כ הטוב שבין הרצים והרץ הטוב שבין הח״כים ואיש טוב מאד מצד עצמו. אחסוך לכם את התכתובת, השורה התחתונה שלו היא שאנחנו צודקים וזה הזמן ל"מחאת רצים". הוא צודק, זה עבד בקוטג׳, ובסלולארי. זה קורה עכשו במחירי הכרטיסים למשחקי הכדורגל. ורק אנחנו נשלם את כל המחיר המופקע? אין מצב. סוף סוף יש פה ענף ספורט עממי מתפתח, נפלא, עמוק וגם אותו תהרגו עם כסת"ח, בירוקרטיה וחמדנות? לא בא בחשבון.

אז המאמר הזה מזמין אתכם למחות. כל אחת ואחד בדרכו וכולנו ביחד. כדי להעביר מסר לכל הפקידים ממשרד הבריאות ומאיגוד האתלטיקה. אם אתם לא רוצים לשנות את הרגולציה המכסתחת אנחנו לא רוצים לרוץ איתכם. לכל מרוץ אפשר לארגן מרוץ חלופי והיו דברים מעולם. ואם תהיה עונה אחת בלי מרוצים מטעם, אולי תבינו סוף סוף שאנחנו רצים אבל לא מטומטמים. ובסוף, אם ההוראה המרושעת לא תשתנה אולי אשקול לגייס כמה שיותר רצים, לבוא לבית שאן עם חולצות בולטות ולרוץ… נגד הכיוון!

חשוב לציין שתי הערות:
1. פסק הדין הנ"ל בעניין מרתון תל אביב התייחס אך ורק למקרה של מרתון תל אביב ולמרחקים של חצי מרתון ומרתון. פסק הדין לא נגע למרוצים קצרים יותר מחצי מרתון.

2. חוק הספורט מחייב משתתפים בתחרויות המאורגנות על ידי איגודי ספורט או התאחדויות ספורט, בביטוח ובבדיקה רפואית לפי חוק הספורט.