מאת:אור
בשבת בבוקר נסענו לרמת השרון להשתתף במירוץ אייל, בשטח כבר המתין רון חברי לריצה בפנים מודאגות. "היה כשל מודיעיני" דיווח לי רון קצרות. ליבי התכווץ בקרבי. בשבת שעברה ביצענו רון ואני ריצת ניסיון על מה שנאמר לנו שהוא התוואי של מירוץ איל. את חמישה עשר הקילומטרים של הריצה סיימנו כעבור כשעה ועשרה, בתחושה של הישג גדול. אמנם היה נדמה שזהו זמן מהיר מידי, אבל התפתינו להאמין שעד עתה פשוט לא הערכנו את יכולתנו. לכן כאשר רון ניגש אלי בפנים נפולים הבנתי שהגיע הזמן להתעורר מהחלום. "המקורות שלי מוסרים על יותר מקילומטר שכנראה דילגנו מעליו בשלב בו הריצה יוצאת לשדות". מזועזע מהבשורות הקשות מיהרתי לדוכן הג'לים הקרוב להטביע את יגוני בג'ל בטעם שוקולד. באופן חשוד, הג'ל היה ערב לחיכי, דבר שרק הגביר את דאגתי. האם יתכן שטעם הג'ל משופר? או שמא חוש הטעם מתדרדר והופך מזה של חובב אוכל לזה של שוחר ספורט?
מוקפים במאות אנשים התקדמנו לעבר קו הזינוק. קצת לפני הזינוק קרא לי המאמן שילון, "בלי חברים ובלי חזייה הפעם" הבהיר לי "אתה תרוץ בכל הכח". חזרתי לקהל ונעמדתי ליד רון והשכן, מרגיש כמו סוכן כפול במלכוד. עם הישמע אות הזינוק, התחלנו לפסוע לאט בהמון אדם, שלאט לאט נפרש לאורך רחובות רמת השרון. העלייה של רחוב אוסישקין חלפה, ואחריה הירידה הארוכה לכיוון השדות. ביידה הרץ המצלם, שכשמו כן הוא רץ ומצלם, קורא אלי "שעה ועשר, קצת הגזמת בטור בשבוע שעבר" אני פותח בהתנצלות על הטעות בחיזוי אבל המצלמה וביידה כבר מתרחקים בדרך לצלם מישהו שלא פיזר הבטחות ללא כיסוי. אנו מתקרבים לשלט שמסמן כי השלמנו כבר שני קילומטרים, ואני מביט בשעון, ורואה שחלפו בסך הכל עשר דקות, כלומר קצב של חמש דקות לקילומטר. באותו רגע שמחתי שאיני יודע מה מצב הדופק שלי, לא היה לי ספק שלו ידעתי הייתי בולם במקום ורץ לחפש את תחנת העזרה הראשונה הקרובה. חמש דקות לקילומטר הוא קצב מהיר מאוד מבחינתי, קצב שאיני מצליח לקיים לאורך זמן אפילו בתנאים האידאליים של מכון הכושר כשהמאוורר מכוון עלי באופן אופטימאלי.
נוף אנושי
הקילומטרים חולפים והקצב נשמר. כשאתה רץ בלי נתוני הדופק והמהירות בשעון, האנשים שמקיפים אותך משמשים כמדד אנושי למהירותך. אמנם במרוץ משתתפים מאות רבות של רצים, אבל הסביבה הקרובה שלך מורכבת לרוב ממספר מועט של רצים שמהווים את קבוצת המהירות שלך. אתה מתרגל אליהם כמו לנוף חולף שנע יחד איתך, שני אנשים עם חולצות שכתוב עליהן חיל האוויר, בחור עם חולצה כתומה ועגיל, ולידו אחר עם חולצה כחולה וג'ל בשיער, וביניהם רון ואני, שנינו עם סרטים בשיער, נראים כמו פליטי נבחרת טניס משנות השבעים. מגיעים לשדות מבצעים את ההקפה, מגלים את גודל טעות החיזוי שלנו, וממשיכים. בקילומטר העשירי רון מתחיל להתעייף, כואבות לו הרגליים, הקצב שלנו יורד, הבחור עם העגיל וזה עם הג'ל נעלמים בהמשך המסלול, ורון אומר לי "תמשיך בלעדי". אני חווה התחבטות קשה, פניו של המאמן מרחפות מעלי, ואני ממשיך. שולח מידי פעם מבטים לאחור ורואה את רון מתרחק. עלייה קשה, ואחריה שוב רחוב אוסישקין הפעם בירידה. אני כבר לא מרגיש כלום, אחרי שנטשתי את חברי מאחורי, אני חש שכל מה שנותר לי זה לרוץ הכי מהר שאני יכול כדי שלפחות אדע שלא הקרבתי אותם לשווא. כחצי קילומטר לפני קו הסיום, אני נתקל במאמן שמעודד אותי לא לחסוך כוחות. אחרי שעה, שש עשרה דקות וארבעים ואחת שניות חוצה את קו הסיום, ונופל לזרועות זוגתי. תחושת ההישג מהולה בתחושה מרירה שהיה לו מחיר כבד. אני מבין מה המשמעות של הביטוי הנדוש "רגשות מעורבים". לשמחתי, רון מגיע כדקה אחרי וגם השכן לא מתעכב הרבה. בדרך ללוח התוצאות אני שומע שני אנשים מדברים לידי כשאחד אומר לשני שהיה לו מרוץ גרוע והוא עשה שעה ואחת עשרה דקות, אני שואל את עצמי אם להישג האישי שלי יש איזשהו ערך שמצדיק את הוויתור על הנאמנות.
בלילה בין שבת לראשון
באותו הלילה, התעוררנו מצלצול טלפון באחת אחרי חצות. אהובתי קמה לענות, ואני עמדתי על ידה בשעה שהודיעו לה על מות אביה. מאז שאבי נפטר לפני חמש שנים, אבא שלה היה גם קצת אבא שלי, כדמות גברית מבוגרת שלקחה חלק בחיינו, והמחישה לי, עם כל דאגותי הבריאותיות, שאפשר להזדקן ולהמשיך לחיות, ובהנאה גדולה. הוא ואשתו היו בין אלה שליוו באופן קרוב את ההתקדמות הספורטיבית שלי וביתם בחיפה היה נקודת המוצא כשהשתתפתי במירוצים באיזור הצפון. לכאורה אין קשר בין כל המאורעות שתיארתי, אבל אני לא יכול להשתחרר מהתחושה שהולכת ומתחדדת בי שההישג שב"להיות ביחד" הוא לרוב הישג חשוב וגדול יותר מזה שב"להיות ראשון".
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: [email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.
