בסוף השבוע האחרון הגיעו לתחרות האופניים ביער מגינים כ- 60 רוכבים. למקצה העילית זינקו 10 בוגרים ועוד שלושה רוכבי נוער. למקצה העילית נשים לא התייצבה אפילו רוכבת אחת ולמקצה הנערות עילית זינקו שתיים בלבד. האם ענף תחרויות האופניים בישראל דועך ונעלם?
מאת:יאיר בן עמי
סוף השבוע האחרון של יוני הוא השבוע היחיד בשנה בו המרוצים החשובים ביותר בעולם יהיו בדירוג לאומי. למעשה, מי שיחפש באותו סוף שבוע תחרות דירוג אחרת יתקל בקשיים. הסיבה היא, שבאירופה ולא רק בה, זהו סוף השבוע של האליפויות הלאומיות.
אליפות ישראל בנג"ש 2009
כל אליפות, בכל מדינה, זוכה לדירוג לאומי עם תוספת מספרית לפי מיקומה של אותה המדינה בדירוג של האיגוד העולמי (UCI), גם ישראל היא חלק מהחגיגה. ביום שישי, 25 ביוני, תיערך ליד להבים אליפות ישראל במרוץ אישי נגד השעון ובשבת, 26 ביוני, תיערך בבית גוברין אליפות ישראל במרוץ כביש.
בישראל מתקיימות מעט תחרויות יחסית למדינות בעלות מודעות וענף מפותח. לעומת זאת, כל התחרויות נערכות במקומות הקרובים יחסית למקום המגורים של הרוכבים משום שהמדינה שלנו בגודל של ראש סיכה. ובכל זאת כמעט לכל תחרות מגיעים עשרות רוכבים בלבד.
60 רוכבים בלבד ביער מגינים
בשבת האחרונה נערכה תחרות ביער המגנים. מסלול שאינו מצריך סגירת צירים על ידי משטרה. כחמשה ק"מ של מסלול טכני עם עלייה אחת לא קלה ועוד אחת שוברת רגליים. כשישים רוכבים השתתפו בתחרות. בערך 20% ממספר המשתתפים באליפות ישראל. זהו מספר מגוחך לתחרות הנערכת שבועיים לפני אליפות ישראל.
אפילו אם אליפות ישראל הייתה מושכת חצי מכמות המשתתפים המגיעים אליה בשנים האחרונות עדיין אין היגיון שבתחרות מסוג זו שנערכה בשבת ביער המגנים יגיעו כשישים רוכבים. מה הבעיה? הרי אף רוכב ישראלי אינו סובל מעודף תחרויות. כל רוכב שמרחק התחרות אינו מספיק לו יכול לשלב את התחרות עם רכיבה שתתקיים לפני או אחרי התחרות (הזינוק היה בשעה 8:10 בבוקר).
לא ייתכן כי 80 שקלים כדמי הרשמה או נסיעה בעלות 150 שקלים (חישוב לפי מרחק גדול ממקום התחרות) חסרים בכיסם של רוכבים כה רבים, הקונים אופניים, ציוד ותוספים באלפי שקלים. דמי ההרשמה לחיילים בסדיר וילדים הוא אפילו נמוך משמעותית (50 שקלים בלבד).
בשנים האחרונות נערכו תחרויות (קריטריום) באמצע שבוע פעם בחודש לפחות במשך רוב העונה. לרוב נערכו התחרויות הללו בחריש הנמצא מרחק נסיעה קצר מהמרכז ומרחק נסיעה לא גדול מהצפון או הדרום. מחיר השתתפות בתחרויות אלו היה 50-60 שקלים. התחרויות הללו כבר לא מתקיימות מאחר ולתחרויות בתחילת השנה הגיעו עוד פחות מתחרים מאשר ליער המגינים בשבת האחרונה.
האם הרוכבים הישראלים לא אוהבים להתחרות?
לענף האופניים הישראלי אין ולו תחרות אחת המתקיימת לאורך שנים על אותו המסלול ובאותו תאריך מדי שנה. הסיבה העיקרית היא, שאין ולו תחרות אחת כזו שמארגני התחרויות המסורתיות גילו כי לא משתלם (כלכלית) לקיים את התחרויות. דרישות המשטרה ידועות ואף אחד, להוציא גזבר משטרת התנועה של ישראל, אינו חושב כי הן אלא מסחטת כספים צינית ומרושעת של אנשים חסרי הבנה בתרבות ספורט.
מי שאמור לכסות את העלויות הללו הם מאות חברי איגוד האופניים במידה והיו נרשמים לתחרויות. באיגוד האופניים רשומים מאות חברים, רובם, תחרותיים. אלו הם מי שיטענו למחסור בתחרויות ואת אותה הנשימה יגדישו לאימון בשבת בה מתקיימת תחרות אפילו אם היא נערכת ממש באותו המקום בו הם מתאמנים.
בבדיקת לוח התחרויות של איגוד האופניים הישראלי מתגלה כי בחצי העונה הראשונה רשומות 18 תחרויות כולל שתי אליפויות ישראל. תחרות אחת נערכה באילת ושתי תחרויות בצפון הרחוק. אם נוריד גם את הטור של דימונה נותרו 15 תחרויות. אם נוריד את האליפויות (אליהם מכוונים רוב המתחרים) נותרו 13 תחרויות בעונה.
רן מרגליות בתחרות בשוויץ
העונה של רוכבי האופניים מתחילה בנובמבר (אימונים) כשהתחרות הראשונה נערכת בפברואר ושיאה בסוף יוני. אז מה בעצם מונע מרוכבים הרשומים באיגוד כרוכבים תחרותיים להגיע לתחרויות? האם רוכב האופניים הישראלי המצוי אינו שונה בכל ספורטאי ישראלי אחר? ייתכן ויש קשר בין מספר הרוכבים הישראלים המסוגלים להתמודד עם דרישות הענף באירופה לאי ההגעה לכל תחרות הנערכת בישראל? ושאלה אחרונה לבירור, האם למקבלי ההחלטות במועדוני האופניים, המאמנים, יש תוכנית אימונים הגורסת כי השתתפות בתחרויות הנערכות בחודשיים האחרונים לפני שיא העונה יפריעו לרוכבים שלהם?
בכל העולם, רוכבים בכל הרמות, שמטרתם להתחרות לא יוותרו על תחרויות הנערכות במרחק של שלוש וארבע שעות מהבית שלהם ובטח שלא על תחרויות הנערכות במרחק שעה או פחות. ככל ששיא העונה יתקרב הם ישתדלו להתחרות ביותר סופי שבוע ובמקרים רבים יוסיפו מרוצי אמצע השבוע. בישראל זה אחרת.
מה יודעים היהודים שהגויים לא יודעים?
אלופי עולם עוד לא העמדנו למרות שאלוף עולם יהודי היה ואח שלו אפילו גר בישראל למרות שהוא בקושי ידע על קיומו (של האח). יש אפילו רוכב יהודי מצליח בשם דמיטרי גרבובסקי אך בינו לבין ישראל הקשר אינו מקצועי ולא היה מעולם כזה. אפשר להבין רוכבי קטגוריות המסטרס המתקשים לשלב את החיים המשפחתיים (סופי שבוע) או המקצועיים (מרוצי אמצע שבוע) עם התחביב. אבל ביער המגנים זינקו למקצה העילית 10 בוגרים ועוד שלושה רוכבי נוער. למקצה העילית נשים לא התייצבה אפילו רוכבת אחת ולמקצה הנערות עילית זינקו שתיים בלבד.
באליפות ישראל 2008 זינקו כמעט שישים רוכבי עילית ועוד 26 רוכבי נוער עילית. באליפות ישראל 2009 זינקו פחות מחמישים רוכבי עילית ועוד 20 רוכבי נוער עילית. לפי הירידה הזו הרי שבאליפות שתיערך בעוד שבועיים יזנקו פחות משלושים רוכבי עילית בוגרים ופחות מעשרים רוכבי נוער עילית. האם זה מעיד על דעיכתו של ענף מרוצי אופני הכביש בישראל? ימים יגידו.
בתחרות שנערכה ביער המגנים ניצח רן מרגליות שהוא שונה מהרוכב הישראלי המצוי ויש לו כבר ניסיון של רכיבה בקבוצה מקצוענית מדורגת. במקום השני סיים שחר גורן הגר בגליל ומוכיח כי המרחק אינו תירוץ לאי הגעה. במקצה הנשים ניצחה לימור כבירי שמתחרה בקטגוריית מסטרס 40+. רוכבות עילית לא התייצבו לתחרות. בנערות עילית ניצחה דניאלה לוי. בנוער עילית ניצח עידו זילברשטיין. בקדטים ניצח אופק חסון הרשום בקבוצת גליל עליון TNA ואם הוא גם גר בגליל אז כנראה שהנסיעה משם אינה צריכה להוות תירוץ לאי הגעה, ובקדטיות ניצחה עדי לוי. ואם אנחנו מחפשים עוד הוכחות שהמרחק אינו צריך להוות סיבה לאי הגעה עבור רוכבים תחרותיים הרי שברלה יוגב הוא הוכחה.
ברלה גר ברמת הגולן ומגיע לכל תחרות הנערכת במרכז, בדרום וברור שלכל תחרות בצפון. אבל גם ברלה יוגב אינו הספורטאי הישראלי הטיפוסי כי הוא יכול להיות סבא או אבא של רובנו והוא עדיין ספורטאי תחרותי בנשמתו ומעשיו.
