זה היה בחודש אפריל 1967באלף הקודם. התחריתי בריצת 1,500 מטר על מסלול כורכר בחדרה. זו היתה התחרות הראשונה שלי. לפני חמישים שנה. לא תחרות משמעותית, לא ניצחתי, ומי שניצח אותי היה מתאבק בשם אורי ועקנין, שרץ כדי לשמור על המשקל – והוא השיג אותי. עבורי זה היה עלבון, שגרם להחליט בו במָקום שאני מתחיל להתאמן ברצינות. הייתי בן 17, גיל מאוחר יחסית להתחלת התמקצעות בענף ספורטיבי.

אז איך הכל התחיל? יאיר קרני | צילום: באדיבות יאיר קרני

כדי להבין את התהליך שעברתי עד אז, נלך אחורה בזמן עד לילדותי המוקדמת. כל מה שעברתי כילד היה אנטי ספורט: אני כותב את המאמר הזה ב-24 לאפריל 2017, יום הזיכרון לשואה ולגבורה. אך זה נסתיימה הצפירה, ואני נזכר באבי ובאמי.

עוד כתבות בנושא
ההיסטוריה של מרתון טבריה 
יאיר קרני מסכם את מרתון סמסונג תל אביב 
התוצאות של צמרת רצי המרתון בארץ התקדמו מעט בעשור האחרון 

אמי איבדה את כל משפחתה בשואה וניצלה בזכות העובדה שבשנת 1936 הוריה שלחו אותה ארצה ללמוד חקלאות בנהלל, דבר מאד נדיר באותה התקופה. אבי היה נשוי ואב לילדה. גם אשתו וגם בתו נספו בשואה. הוא ברח מפולין לרוסיה, הצטרף לשורות הצבא האדום ולחם בנאצים. עם סיום המלחמה חזר לעיירה בה גדל, הבין שאין לו למה לחזור כי איש ממשפחתו לא נשאר בחיים חוץ מאחד משלושת אֵחיו ודוֹד שהספיקו לעלות ארצה לפני המלחמה. גם הוא עלה ארצה.

בארץ פגש את אמי שהיתה מאותה עיירה, קוֹלנֶה בפולין, והיתה חניכה שלו ב"השומר הצעיר". הם התחתנו, הצטרפו להקמת קיבוץ העוגן ובשנת 1950 נולד להם בן, הצאצא השני שלו, שחלה בפוליו ומת.

ב-17 במאי 1951 נולדתי, הילד השלישי והראשון שנותר בחיים. בגיל חצי שנה חליתי בדלקת קרום המוח והייתי בסכנת חיים. כנגד כל הסיכויים שרדתי. כעבור חצי שנה נדבקתי בחיידק הפוליו. 11 ילדים בקיבוץ העוגן שילמו בחייהם בגלל מחלת הפוליו ואני שרדתי. הסיכוי שלי להגיע לגיל שנתיים היה באותה תקופה אחוז אחד בלבד. 

בין גיל 4 לגיל 14 "ביליתי" שלוש פעמים בשבוע בפיזיותרפיה אצל תמר בן-שלום מהקיבוץ שלנו, שהעמידה אותי על הרגליים ושיקמה אותי. עד אז הייתי הילד הקטן ביותר בכיתה, החלש ביותר ולחלוטין לא מאותר להיות ספורטאי מצטיין. איש לא חלם ולא העלה על דעתו שמהילד החלשלוש הזה יגדל אצן מהיר ומצטיין…..

בגיל 17 החלו לצוץ סימני  הספורט הראשונים: רצתי 60 מ' במהירות של 6.9 שנ', קפצתי לרוחק 7 מ' ולגובה 1.75 מ' (בסגנון "גלילת בטן"). שמעון חביב, המורה שלי לחינוך גופני במוסד החינוכי "רמות חפר" בקיבוץ מעברות, הפנה אותי למאמן האתלטיקה יענקל'ה בורנשטיין. באותה תקופה עשיתי את צעדַי הראשונים בעולם הריצה, בתחרות הראשונה בחדרה. אחרי העלבון שספגתי מאורי ועקנין, התחלתי להשתפר ובשנת 1969 כשהייתי בכיתה  י"ב זכיתי באליפות ישראל לנוער עד גיל 19 ב-1,500 מ' כשניצחתי את אַלֶן גֵלוָון בזמן של 4:11 דק'.

לא הפסיק לרוץ. יאיר קרני | צילום: באדיבות יאיר קרני

בסוף שנת הלימודים התגייסתי לשרות צבאי מאוד משמעותי וקשה. הייתי לוחם בסיירת גולני. שם רצתי לראשונה ריצה ארוכה למרחק 25 ק"מ וצעדנו מסע כומתה למרחק 120 ק"מ. אני חושב שהעיצוב שלי כלוחם בסיירת עיצב אותי כאתלט. במסגרת השירות, עשיתי גם קורס מדא"ג (מדריך אימון גופני) בו רצתי את אחת התוצאות הטובות ביותר בצה"ל למסלול המכשולים הקרבי בבה"ד 8 בווינגייט בזמן של 6:43 דקות.

השתחררתי מהצבא והתחלתי קריירה של ריצה. במלחמת יום כיפור באוקטובר 1973 גויסתי והייתי במילואים במשך שבעה חודשים. ואז, באפריל 1974  התחלתי למעשה להתאמן בריצה כשאני בן 23.  הגעתי לתוצאות יפות בריצות בינוניות ולא הייתי מרוצה.

ב-1977 נסעתי לארצות הברית, למדתי תזונה ב-OREGON STATE UNIVERSITY ובמהלך הלימודים עברתי מריצות בינוניות לריצת מרתון. ב-1977 רצתי בישראל מרתון בזמן של 2:37 שע', וב-1979 רצתי 2:26 שע' ב-SEA SIDE  באורגון. קשה להאמין, אבל התוצאה הזאת הספיקה כדי לשבור את השיא הישראלי שנקבע על ידי חבר קיבוץ העוגן דוד שמחוני. הקדשתי שנה לאימונים בריצת המרתון – והצלחתי להשתפר ל-2:19.15 שע' ביוג'ין, אורגון. באותה תקופה, המאמן שלי היה ביל באוורמן, המייסד והבעלים של חברת נייקי. מאחר והייתי סטודנט "תפרן" ,לא היה לי כסף לשלם לו עבור האימונים, ובמקום לשלם נהייתי שפן הניסיונות שלו ושל החברה בנעלי הריצה. 

לשעוני דופק בשוונג-שופ לחצו כאן

ב-1980 עברתי את המינימום למשחקים האולימפיים במוסקבה. בגלל לימודיי בארה"ב באותה התקופה לא צורפתי לבגל כי היו ברשות הספורט מי שראו בי "יורד". בנוסף, המשלחת לא יצאה למוסקבה עקב הצטרפות ישראל לחרם שהטילה ארה"ב על ברית המועצות בשל הפלישה הרוסית לאפגניסטן. אני נשארתי עם הרבה סימני שאלה לגבי המשחקים האולימפיים.

תולדות הריצה שלי בקצרה

• תמר בן-שלום שיקמה אותי מפוליו
• שמעון חביב הפנה אותי למאמן
• יענקל'ה בורנשטיין לימד אותי לרוץ ריצות ארוכות
• ביל באוורמן לימד אותי להתחרות

בעוד כשבועיים אהיה בן 66. במשך 50 שנים אני רץ כמעט כל יום, דבר שלחלוטין לא התקבל על הדעת והיה בלתי צפוי.

הדובדבן שבקצפת הן תוצאות השיאים שלי:

לסיכום, התמזל מזלי לחיות בתקופה בה ניתנה לי ההזדמנות להשפיע בעזרת הריצה על חייהם אל אלפי אנשים. הריצה היא ענף הספורט הנפוץ ביותר כיום בישראל. חלק ניכר מהרצים שהתפתחו כרצים יחד איתי או שהתאמנו איתי הם מאמנים ומדריכים משפיעים: זהבה שמואלי, וילם לאוקס, אלון הירש, חוה גרו,  מוטי מזרחי, אתי איינר,  אריאל רוזנפלד, אבי ברכה, האחים אלתרמן, שי פיפמן – הם הבולטים שבהם. אני רואה בהם ממשיכי דרכי.

יאיר קרני | אחראי מקצועי תכנית הרזיה ב"דרך הכושר לחיים"
מאמן ריצה, תזונאי, BSC בתזונה, M. Med במדעי הרפואה
ואלוף ישראל לשעבר בריצת מרתון
רוצים לשאול את יאיר קרני שאלה? שילחו לו לדוא"ל זה:
[email protected]