בכל מיני אי-שמים חיים אנשים של ממש. הם סובלים מאותם כאבים ושמחים בשל אותן שמחות. יש כאלה שחוץ מכל הצרות הקבועות של היום יום יש להם עוד חבילה אחת גדולה לשאת. הם לא חיים ברחוב הראשי של החיים, הם חיים בסמטה, בסמטאות. איכשהו בדרכים לא דרכים הם הגיעו הנה. הבריחו גבולות, ברחו ממבריחים, הוכו וסבלו והיום הם חלק מנוף חיינו, חיים ואנושיים. אוהבים וסובלים בדיוק כמוך, נפגעים, מתגעגעים ומלאי תקוות ממש כמוני.
"השאיפה שלנו היא שכבר השנה יהיו לנו יותר הישגים מלכל קבוצת אתלטיקת נוער אחרת". אתלטי הסמטה | צילום: ניצן רנרט
חלקם נושאים על גופם את תעודת הזהות שלהם, עטופה בעור כהה, מסודאן ואריתריאה, מאתיופיה וסומאליה. אלה ה"אחרים" שהחברה שלנו דוחקת אל שולי החיים, אל דרום התודעה כדי לא להכיר בקיומם, כדי לא להתמודד. אבל לא כולם בורחים מהם, לא כולם מתעלמים. יש כאלה שרצים לקראתם כדי לרוץ איתם: "רצי הסמטה" למשל.
הפעם הראשונה בה שמעתי עליהם היתה ממש כאן בשוונג. קראתי כמו כולם ושמחתי כמו רבים. הפעם השנייה היתה בתחילת השנה. חברה טובה שלנו, מורה בביאליק רוגוזין, סיפרה לנו על מרוץ מיוחד בסוכות. בפארק חיריה, חמישה קילומטרים. לא הרבה – אבל המון. נרשמנו. חשבנו שאנחנו עושים למישהו טובה. טעינו, עשו לנו טובה. באנו בשביל הריצה והתאהבנו בגלל הנשמה. במגרש החניה של חיריה נפגשנו, כמה עשרות רצים. חציים כמוני, מבוגרים, נראים כמבוססים, עם מיטב ציוד הריצה, נעליים, משקפים, שעונים, בגדים מנדפים וכובעים מנקזים, הקרמים וכל שאר אמצעי ההשרדות של הרץ האורבני המצוי. וחציים צעירים, ממש ילדים. רזים, קלים, עם בגדים שפעם קראו להם "בגדי התעמלות", לא מותגיים. קבוצה אחת כולה לבנה וקבוצה אחת בה רובם שחורים, השחור הכי יפה שיש. שחור של תקוות, יכולות, חלומות, המון רצינות ובלי סוף אמונה באדם, בחברים ובעצמם.
מקום שני באליפות ישראל בוגרות 1500 מ'. רחל גברצדוק | צילום: ניצן רנרט
"ובכל בכל זכו האיילות"
על קהילת הנערים והנערות הזו ניצחו שלשה מארגנת: שירית, רותם ויובל. היא רצה מרתונים בעצמה והיא המאפשרת את הפרוייקט בשם "עמותת יהורז" על שם אחיה המנוח. רותם גנוסר המורה, מופת של מורה לחיים, ויובל המאמן הנפלא. שלושתם מעודדים, עוסקים ברישום ובפריסה, נותנים עצה אחרונה. על קו הזינוק המאולתר התגודדנו שתי הקבוצות ביחד, ואיתנו הרצים הנהדרים והמעולים של זוהר זימרו, גם הם לא שחיינים במרכז הנהר הישראלי, שבאו כדי לרוץ ולתמוך. אבל עוד לא נדמו הדי הזינוק וכל שראיתי מעבר לסיבוב הראשון היה ענן האבק המתרחק. מיתמר מרגליהם המבורכות של ילדים ארוכי צעד, קלי נשימה וגדולי לב. בסוף היו רוגעלאך, בננות, מים ופרסים. והפרס הגדול מכולם היה בחיוכים על הפנים. "ובכל בכל זכו האיילות". ברית של זיעה וההערכה נכרתה בינינו שם. ביומן של שנה הבאה כבר נרשם: מרוץ עממי במובן הכי טוב של המילה. מסירות, נשמה ואיכות.
עוד כתבות בנושא
אושפיזין לחג || אברום בורג מתארח אצל ארן הרשלג בסוכה
הטור של אברום בורג על הטור דה פראנס: מדובר בשיעמומון הכי מרתק בעולם
אברום בורג: מחוות טברייניות
על מנת להעמיק בעניין, הצטרפתי אף אני בשבוע שעבר לאימון שלהם באיצטדיון האתלטיקה הצנוע של עירוני ט׳ בדרום-מזרח תל אביב. עד שכולם נקבצים ובאים, מעבירים את הזמן עם קצת מוסיקה, פטפוט של עדכונים אישיים, כמה מסירות של כדורגל עם ילדי השכונה שבאו לחוג הכדורגל, חיוכים והכנות אחרונות. שירית לצידי על הדשא המוגבה, ורותם ויובל איתם, בתוכם על המסלול. יוצאים לחימום הקבוע על הגבעה המדושאת שממול והופה למסלול.
"היום רצים קצב", תדרך יובל, "עשר דקות אתי, חמש דקות כל אחד עם עצמו".
"הם ילדים", הסבירה לי שירית, "צריך לשים לב לעומסים, לא להגזים".
מקום שני לנוער במרוצי שדה. שמואל אבוהאיי | צילום: ניצן רנרט
שלושתם, – רותם, יובל ושירית – מכירים את הסיפור של כל אחד ואחת. מה קורה בבית ובלימודים. הפחדים והחששות. מעודדים באופן אישי, דואגים להזכיר שיש אימון. תמיד קשובים למה חסר ומה עוד צריך. היא שומעת את מה שנעלם ממני. למי כואב איפה, מה קורה להם בחיים שלפני ואחרי האימון, מה עוד צריך ואפשר לעשות איתם ולמענם. משאבים, תרומות ואיפשור. הנה תורם אחד שפתח בפניהם את שעריו ונותן לבני ה-18 ומעלה מקום עבודה שמתאים לאימונים ולתחרויות.
והאימון – איזה יופי של אימון. מקצועי, מדוייק , מאתגר, מושך כל אחת ואחד מהם עוד קצת הלאה. יובל איתם בצעדי הענק שלו והם סביבו כמעט ולא נוגעים במסלול. רותם בדבוקה השניה, מעודד, נותן את נשמתו. לא כולם רצים הכי מהר, אבל כל אחד על פי מיטבו. המיטב של הריצה כספורט קבוצתי. כל אחד זורק מילה טובה לחבר. תנועת יד קטנה לעידוד. כולם תחרותיים, כולם הישגיים אבל לא על חשבון אף אחד. המצויינות כאן היא מיצוי העצמי שבך ולא הקטנת האחר.
אליפות ישראל במרוצי שדה. מילט מייקל ואסתר גבריאל | צילום: יאיר מיוחס
מילגות למקרה של גירוש
"השאיפה שלנו היא שכבר השנה יהיו לנו יותר הישגים מלכל קבוצת אתלטיקת נוער אחרת, אפילו הגדולות והוותיקות שבהן". הדברים האלה שימחו אותי. ומספיק להתבונן ברשימת ההישגים של רצי הסמטה שכבשו את ריצת הלילה האחרונה בתל אביב כדי להבין שזה רציני, שמשהו גדול מאד נולד כאן. ולא מדובר רק בריצה. יש להם עוד ענפי ספורט אתלטיים להציע לילדים.
דיברנו קצת על הישגים. סיפרתי לה על עמותה שאני מעורב בה, אף היא מנסה לגעת בחיים של ילדים שהמצוקה עוטפת אותם. דיברנו על מה נחשב הישג של פעולה שכזו. "אלה לא השיאים, זאת גם לא ההשתפרות העצמית. זה הנער ההוא, אתה רואה אותו שם? שאלתי אותו לא מזמן 'למה אתה בא?' את כל הדרך, אחרי בית ספר. ולא, אין להורים מכונית להסיע אותו. ולא, אין להם גם רישיון להיות כאן. אז למה אתה בא?" ענה לה האייל הצעיר, "כי זה נותן לי משמעות".
והרגשתי את ההישג של שניהם, וידעתי שכמעט ואין כמוהו עוד. זאת הסמטה הכי רחבה והכי פתוחה בעולם. לא רק ילדי מהגרים אלא ילדים מכל סמטאות החיים. "כולם שווים וכולם מוזמנים. העצמה של כל מי שרוצה וצריך עזרה". בינתיים עברו להם החימום ועשר הדקות, ואז הם המריאו. סיבוב ועוד אחד, הלאה ועוד ושוב. מהר ועוד יותר מהר ואז ממש מהר. "אנחנו רוצים לתת להם את כל הכלים, את כל הסיכויים, את כל האפשרויות. ואם חלילה יום אחד יבואו המגרשים וישלחו אותם רחוק מכאן, חזרה אל ארצות המוצא, אל הפחדים, המוות הרעב והמצוקות, חלקם יוכלו לפנות למכללות בעולם ולקבל מילגת ספורטאים מצטיינים. ויש לנו חלומות שכולם מעשה שזירה של אנושיות וספורט ומשמעות. וכל אחד יכול לעזור בדרכו".
צילום קבוצתי באליפות נוער | צילום: דוד וקסמן
איים קטנים של טוב
בערב נפרדנו. כל אחד חזרה למקומו. אני לבית החם והמוגן שלי והם לדרום תל אביב וליפו. וילדה אחת נתנה לאמא שלה יד ויחד בגשם, בחושך, הן התחילו את דרכן חזרה. כל הדרך לקריות שעוטרות את חיפה. "את כל הדרך הזו", שאלתי את אמהּ, "זה שווה?". "כן", היא ענתה לי בביישנות נחושה, "זאת הדרך שלה לעתיד אחר וטוב יותר מזה שלי".
מעולם לא הכרתי את יהורז כשר ז״ל. אבל בדבר אחד אני בטוח: עם כל צעד נוסף של אנשי הסמטה, זכרו מבורך עוד ויותר. תודה לכם רצי הסמטה על מה שאתם עושים. לא רק בשבילכם ובשבילם. בשביל כולנו. למען איים קטנים של טוב ואנושיות בים הגדול שסוער עלינו כל הזמן.
Amazing article, beautifully written. Good job Avrum
מאד רגשה אותי הכתבה וגרמה לי להזיל פה ושם דמעה. גם עור ברווז היה לי ביחוד במשפט הכל כך מביע הכל : חשבנו שעשינו להם טובה, אבל הם עשו לנו טובה. אני מזדהה לגמרי עם כל הכתוב ובהיותי חמותו של רתם האחד והיחיד, אני גם מכירה חלק מהילדים ומאמינה בהם ומאחלת להם חיים בטוחים בארץ הכל כך קשה שלנו.
מרגש איך שראית אותם ממש מקרוב. מהלב. מאחל לקלילי הרגליים האלה שירוצו ככה מעל מכשולי החיים.