באוקטובר 2016, אחרי קרב קשה וצמוד מאוד באיש הברזל בלואיוויל קנטאקי, הצלחתי להשיג את כרטיס הכניסה לאליפות העולם. עצם ההגעה לתחרות בקונה נחשב להישג גדול, ואכן זו היתה הפעם ראשונה שהצלחתי להשיג את הסלוט. אחרי כמעט 10 שנים של התקדמות איטית אבל בטוחה בענף המטורף הזה שנקרא איש הברזל, היתה לי שנה שלמה להתאמן לתחרות והאימונים עברו בצורה די חלקה, עם מספר תחרויות טריאתלון בדרך בהם הביצועים שלי היו טובים מתמיד.
"הבעיה היא לא עם החום, אלא עם הלחות". מרמרלי בקטע הריצה בהוואי | צילום: באדיבות תום מרמרלי
עוד כתבות בנושא
פטריק לנגה ודניאלה ריף ניצחו באליפות העולם באיש ברזל
זיכרון צילומי || 40 תמונות מאליפות העולם של איירונמן בהוואי
"ההשתתפות בישראמן שינתה את כל השקפת החיים שלי"
הגעתי להוואי כמעט שבועיים לפני התחרות מאחר ויש הפרש של 13 שעות, וכדאי מאוד להתאקלם לאיזור הזמן וכן למזג האוויר הקשוח. הבעיה המרכזית עם מזג האוויר היא לא הטמפרטורה שנמצאת בדרך כלל בטווח של 28-30 מעלות בשעות הצהריים, אלא אחוזי הלחות הגבוהים שנעים בין 60% ל-80%. הבעיה עם הלחות היא שהגוף מתקשה מאוד לקרר את עצמו, תהליך הקירור מתבצע על ידי אידוי של זיעה הנמצאת על פני העור, דרך פליטת אנרגיית החום, וכאשר הלחות גבוהה – המים פשוט לא מתאדים מפני האור. בדרך כלל במצבים כאלה כשהגוף מתחמם ובלי יכולת להתקרר, הספורטאי מאבד נוזלים בקצב של 1.5-2 ליטר לשעה, הדופק עולה לשמיים ,הגוף מתחמם ומאותת לעצור.
השבוע של התחרות היה קצת פחות אופטימלי וחטפתי התקררות קלה. נחתי יומיים וויתרתי על רוב האירועים שסבבו את התחרות וקצת איבדתי את האווירה והאנרגיה שאפשר לקבל מהאירוע. ביום התחרות כבר הרגשתי די טוב וחשבתי שאוכל לבצע את תכנית התחרות שלי. המים היו די שקטים וציפיתי לקבל הרבה מכות בשחייה, הרי בסופו של דבר מדובר במעל אלף ספורטאים שמזנקים ביחד וכולם שוחים לכיוון אותו המצוף וכולם חזקים…
באופן מפתיע השחייה עברה בצורה חלקה ורגועה מאוד, לא חטפתי מכות בכלל והצלחתי לנווט בקו מאוד מדויק ולשחות 3,860 מטרים שהם בדיוק מרחק התחרות (2.4 מייל) ב-58 דקות, בדרך ראיתי ששחו לידי ליאור ואמיר וחשבתי אפילו להגיד להם שלום במים, אבל לא ממש הצלחתי בבלאגן. החילוף היה זריז אבל עשיתי טעות קריטית, לקחתי גרביים עבות שאני אוהב להתחרות אתן כי הן שומרות לי טוב על כפות הרגליים, שטח ההחלפה כולו מכוסה שטיחים והכל היה מוצף ורטוב לחלוטין, למעשה הגרביים שלי היו ספוגות במים כשעליתי על האופניים, מה שהוביל לרכיבה מאוד לא נעימה עם הגרביים הרטובות וכפות הרגליים נשארו רטובות כל הרכיבה. מעולם לא הרגשתי אי נוחות בכפות הרגליים בשלב הרכיבה. לומדים.
אסור "לשרוף יותר מדי גפרורים" ברכיבה בהוואי | צילום: באדיבות תום מרמרלי
רוב הרכיבה היתה מהירה מאוד, הרבה יותר ממה שציפיתי למרות שהמספרים שלי היו נמוכים מהתכנית. הבעיה המרכזית היתה שמאחר וכולם חזקים ורוכבים חזק, צריך להימנע מלעשות דראפטינג וזה ממש לא פשוט. החוק אומר שמירה של 10 מטרים מהרוכב שלפניך, אז כולם מנסים לשמור על המרחק החוקי כדי שעדיין ירוויחו יתרון מסוים. הבעיה היא שכאשר אתה רוצה לעקוף, אתה צריך לעקוף את כל הטור שלפניך, מאחר והרוכב שלפניך נמצא 10 מטרים מהרוכב שלפניו (או פחות..) וברגע שעקפת אותו נכנסת לטווח הדראפט של הרוכב שלפניו ולכן אתה חייב לעקוף גם אותו.
כל עקיפה כזו ״שורפת גפרור״, כלומר דורשת הוצאה אנרגטית חזקה וגבוהה מהתכנון שלך, נהוג לומר שלכל רוכב יש מספר גפרורים כאלה ואם שרפת יותר מדי – אתה הולך לשלם על זה מתישהו. בשעה האחרונה של הרכיבה הרגשתי היחלשות משמעותית וכיווצים בשרירים. לא יכולתי יותר לעמוד על האופניים בעליות וישיבה בתנוחה האווירודינמית גם היתה סיפור לא פשוט, ניסיתי לדחוף עוד מים וקצת מלחים כדי להתגבר על זה בהצלחה מסוימת. סיימתי את הרכיבה בחמש שעות ובחילוף השני עשיתי טעות נוספת ושכחתי לשים בתיק ההחלפה גרביים חדשות לריצה, אני תמיד שם, הפעם שכחתי וכפות הרגליים הרטובות עם הגרביים העבות נרטבו ונספגו שוב במים.
התחלתי את הריצה והחום המטורף היכה בי כבר בקילומטר הראשון, כבר אז הבנתי שאין סיכוי שאני רץ בקצב שרציתי והתבאסתי מאוד, הרגשתי שהגוף בוגד בי אחרי כל ההכנות שעשיתי בשנה האחרונה וכעסתי, כעסתי על הגוף שלי שלא מצליח לעמוד במשימה. בעדינות הורדתי קצב אבל לא מספיק, ניסיתי להתקרר ולא הצלחתי, הדופק עף למעלה למרות הקצב האיטי והיה 15-20 פעימות גבוה ממה שהיה בריצות החילוף בקצבים האלה, הבנתי שאין סיכוי שאני ממשיך בקצב הזה והורדתי עוד ועוד את הקצב וניסיתי להתקרר כמה שיותר בתחנות ההזנה שהיו כל קילומטר וחצי. אחרי כ-16 ק״מ מטפסים עלייה מאוד משופעת של כחצי קילומטר ברחוב ״פאלאני״ המפורסם ופשוט לא הצלחתי לרוץ.
בסופו של דבר הוא היה שמח. תום מרמרלי | צילום: באדיבות תום מרמרלי
הנקודה הזו היא גם נקודת התחלת הריצה והקולות בראש שאומרים לעצור כי זו הזדמנות טובה הלכו והתחזקו, הרגשתי את כל החברים שעזרו לי בשלב ההכנה ואת כל חברי הקבוצה שמעודדים ותומכים מהבית ולא יכולתי לעצור לרגע. מהנקודה הזו עברתי למוד הישרדות, רק רציתי לסיים ולא היה לי איכפת אם זה ייקח 17 שעות. עשיתי את המקסימום, הלכתי, רצתי, שתיתי, שמתי מים וקרח בכל מקום אפשרי והמשכתי קדימה. זה המרתון האיטי ביותר שעשיתי באיש ברזל אי פעם, אבל המלחמה המנטאלית היתה מהקשות שעשיתי, הוצאתי מהגוף את המקסימום וסיימתי בזמן של 10:15 שעות שזה בערך שעה יותר ממה שציפיתי לעשות אך לא סיימתי מאוכזב, הייתי שמח מאוד שהצלחתי לסיים.
התחרות הזו דורשת נסיון, צריך להבין לקראת מה מגיעים ולהבין את המגבלות של המסלול הזה שדורש שינוי מתמיד של תכנית התחרות ואי אפשר להתעקש, אי אפשר להילחם באי ובתנאים שהוא מציב, לפעמים אלה רוחות מטורפות ולפעמים חום קיצוני, צריך להגיב וצריך להיות מוכן לזה. לא הייתי היחיד שהלך בשלבים המוקדמים של הריצה וצריך לזכור שמדובר במתחרים חזקים אחד אחד, לא בכל תחרות רואים מאות ספורטאים שהולכים ומסיימים באיזור העשר שעות, כולם מגיעים עם ציפיות גדולות מעצמם ומתאכזבים שהם לא מצליחים לעמוד בתכנית שהציבו לעצמם. לא תמיד זה הולך ויהיו תחרויות טובות יותר בהמשך, אני חוזר עם המון מסקנות ובעיקר בטחון גבוה הרבה יותר בשליחת ספורטאים לתחרות הזאת בשנים הקרובות.
להרשמה לישראמן לחצו כאן
