כשמביטים בטבלת ההישגים לאורך 50 השנים האחרונות בריצת המרתון בישראל, צריך לבחון את הטבלה בשני היבטים: ההיבט הכמותי וההיבט ההישגי. אי אפשר להתעלם מהעובדה שמזה למעלה מעשר שנים לא חל כל שיפור בתוצאות ולא נשבר אף שיא מדינה במרתון. היילה סטאין קבע את השיא האחרון 2:14:21 שע', ב-26 באוקטובר 2003, לפני למעלה מ-12 שנים, ונילי אברמסקי שברה את השיא לנשים 2:36:36 שע', ב-4 באפריל 2004, בדיוק לפני 12 שנים.

יאיר קרני קובע את השיא שלו ב-1981 | צילום: באדיבות יאיר קרני

"התוצאות הללו לא מראות כל שיפור בהיבט האיכותי"

השנה התקרבו לשיא הגברים טסמה מוגס (2:15:29 שע') ומארו טפרי שרץ 2:19,23 (אני רצתי 2:17:34 שע' בדצמבר 1981 ו-2:18:36 בינואר 1983, י.ק) לפני שבועיים רץ מוגס חצי מרתון בזמן של 1:06:41 שע', שתי דקות יותר לאט משיאו האישי ועם התוצאות האלה הוא אמור לייצג אותנו במשחקים האולימפיים. אותי לדוגמה לא שלחו לאולימפיאדת לוס אנג'לס ב-1984, משום שהמינימום שדרשו ממני היה לרדת מ-2:17 שעות.

עוד כתבות מרתון בשוונג
אברמסקי: "אני דורשת התנצלות והבהרה בנוגע לשיא הישראלי שלי במרתון"
אם לא בטבריה, היכן תתקיים אליפות ישראל הבאה במרתון?
הסעודה האחרונה: מה אוכלים לפני מרתון מלא?

בקרב הנשים, קיבלנו לאחרונה חיזוק על ידי המתאזרחת החדשה לונה צ'מטאי, שסיימה את מרתון תל אביב בתוצאה של 2:40:17 שע' (תוצאה דומה עשתה זהבה שמואלי בשנת 1983 לקראת המשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס). כל התוצאות הללו לא מראות כל שיפור בהיבט האיכותי.

המרתוניסט המוכשר בארץ כיום, אבל גם הוא לא שיפר את שיאו של היילה סטאין. טסמה מוגס | צילום: runnerscanner

בהיבט הכמותי, יש שיפור ניכר ואנחנו רואים מעט נקודות אור. ברשימת 50 הרצים הטובים בכל הזמנים, אנחנו רואים את החלוקה הבאה: דוד שמחוני (הפועל העוגן) סוגר את הרשימה משנת 1965 ומאז, מרכיבים את הרשימה 49 רצים עד להיילה סטאין. בתוך הרשימה הזו, יש ארבעה שמות של רצים משנות השבעים באלף הקודם; 15 שמות משנות השמונים ואני בתוכם; חמישה שמות נוספו בשנות התשעים; 12 שמות נוספו בעשור הראשון של שנות האלפיים ו-13 נוספו לרשימה משנת 2010 ועד היום. רשימת החמישים הזו מספקת שיפור לפירמידה ההישגית  בממד הכמותי.

בין חמישים הרצות הטובות ביותר, לא מופיעה אף אישה לפני שנת 1977, אז הופיעה לראשונה זהבה שמואלי, שנמצאת כיום במקום השני עם תוצאה של 2:40:24 שע' משנת 1983. בשנות השמונים התווספו לרשימה חמישה שמות חדשים, שבעה בשנות התשעים, 16 שמות חדשים בעשור הראשון של שנות האלפיים, ונקודת האור היחידה היא הצטרפות של 24 שמות חדשים משנת 2010 ועד היום, ביניהם גם לונה צ'מטאי,.

נקודת האור. לונה צ'מטאי | צילום: איגוד האתלטיקה

"איננה תוצר של בית הגידול הישראלי"

לפני שבוע התבשרתי שתוצאתה של קטיה גולדרינג, 2:35:27 שע' מלוס אנג'לס השנה, הוכרה כשיא ישראל. גולדרינג נולדה בישראל, אבל למעשה את כל הקריירה שלה עשתה בארצות הברית והיא איננה תוצר של בית הגידול הישראלי. מבחינתי, קטיה איננה שיאנית ישראל במרתון ולכן לא כללתי אותה בדיון על התקדמות הנשים בריצת המרתון בישראל. בנוסף, נהוג לדרוש מדי פעם שהספורטאים ישתתפו באליפות ישראל, דורשים שהספורטאים ישהו לפרק זמן מסוים בארץ וכמובן יעברו בדיקת סמים. ומה לגבי קטיה? מדוע מתקיימים התנאים הללו לגבי כל הספורטאים אבל לא לגביה? נשאלת כאן עוד שאלה: מדוע מתקיים הדיון על שיא בדיעבד אחרי שהתוצאה נקבעה? כל ישראלי שגר בחו"ל יכול להביא תוצאה שהוא עשה במקום כל שהוא על פני הגלובוס, ולטעון לשיא ישראלי חדש? זה נוהל לא תקין.

כשלמדתי בארצות הברית טרטרו אותי ארצה מספר פעמים כדי להשתתף באליפויות מדינה, שלחו אותי לייצג את המדינה בכל מיני תחרויות באירופה, ולמרות שנולדתי כאן, גדלתי כאן, ואת כל קריירת הריצה שלי התחלתי (והמשכתי אחר כך) בארץ, היה "חכם" אחד מרשות הספורט שכינה אותי "יורד" רק משום שנסעתי ללמוד בחו"ל מקצוע שעוד לא היה קיים בארץ (תזונה לספורטאים).

יאיר קרני וזהבה שמואלי בזינוק לחצי מרתון תל אביב | צילום ארכיון: באדיבות יאיר קרני

מה קורה במרוצים למרחקים קצרים יותר?

בחצי מרתון לנשים התווספו לרשימת החמישים 18 שמות חדשים מאז שנת  2010, לעומת 11 שמות חדשים בקרב הרצים הגברים. לשיא של היילה סטאין שנקבע לפני 19 שנים, 1:03:43 שע', התווספה תוצאה רק לפני חמש שנים על ידי וובה בריהון שסיים בזמן של 1:04:37 שע'. השיא שלי משנת 1985 עומד על 1:05:36 שע' מלפני 31 שנים  (להזכירכם, מוגס קבע לפני שבועיים 1:06:41 שע').

השיא של נילי אברמסקי מלפני 14 שנים עדיין עומד איתן בתוצאה של 1:13:59 שע'. תוספת חדשה ומרעננת, שכנראה נשמע עליה יותר בריצות הארוכות היא מאור טיורי, שסיימה ב-2015 בתוצאה 1:15:24 שעה. עם סגירת המאמר, סיימה לונה צ'מטאי חצי מרתון בברלין בתוצאה של 1:14,11 שע'. השיא של זהבה שמואלי משנת 1984 עומד על 1:17:01 שע', לפני 32 שנים.

אף ישראלית עוד לא שיפרה את שיאה במרתון או חצי מרתון. נילי אברמסקי | צילום: דורון סרי

בריצות למרחק 10,000 מ' על מסלול: משנת 2010, נוספו לרשימת חמישים המובילים בגברים 14 שמות, והמובילים בהם:

איימרו עלמיה    28:09:42 דק' ב-2015

גירמה אמרה     28:10:32 דק' ב-2015

טסמה מוגס      28:12:58 דק' ב-2013

דמקה טשאלה   28:33:69 דק' ב-2015

גיזצ'ו יוסף        28:37:48 דק'  ב-2010

באותו מרחק, בקרב הנשים התווספו 13 שמות חדשים בלי שינוי בשיא של  נילי אברמסקי  33:18.8 דק'  משנת 2002.

ההיגיון אומר שהתוצאות בריצות 10,000 על מסלול ישליכו גם על תוצאות בריצות 10 ק"מ על כבישים – ולא כך הוא. כמעט כל הצמרת הגברית רצה 10 ק"מ על כביש שתיים-שלוש דקות לאט יותר מאשר על המסלול וזה לא סביר ואפילו לא מקובל ומובן שיש לכך השלכות על איכות התוצאות גם בריצות חצי מרתון וגם במרתון בקרב הגברים.

הפער כיום בתוצאות בריצת המרתון בין המקום הראשון לבין המקום החמישים הוא 16 דקות ו-10 שניות בקרב הגברים: מקום ראשון 2:14:21 שע' לעומת 2:30:31 שע'. לעומת זאת, פער הזמנים בקרב הנשים בין מקום הראשון למקום החמישים עומד על כמעט 40 דקות: מקום ראשון 2:36:36 שע' לעומת 3:16 שע', הפרש לא מתקבל על הדעת.

זאת ועוד: באליפות ישראל הראשונה במרתון בשנת 1977, סיימו את המרתון בעין גב 77 רצים, מתוכם 65 ישראלים. כיום יש 6,000 מסיימי מרתון בישראל כולל המרתונים שמאות ישראלים או אולי אלפים רצים גם בחו"ל, שזה כיום, כמעט פי 100 ישראלים רצים מרתון יותר מאשר בעבר. אז איפה התוצאות? שיעור ההתקדמות הכמותית בהשתתפות בריצת מרתון זינק בחמש השנים האחרונות בצורה משמעותית.

ומדוע עובדה זו חשובה כל כך? התשובה פשוטה למדי. כדי לקדם את תוצאות צמרת הרצים, צריך תשתית רחבה ביותר של רצים שככל שהתוצאות נעשות טובות יותר, הולך ויורד מספר הרצים עד לקבלת פירמידה עם בסיס רחב. ככל שהבסיס רחב יותר, כך נעשית הצמרת טובה יותר. לדוגמה, בקניה יש 500 רצים עם תוצאה של 2:15 שע' במרתון. אצלנו יש רק רץ אחד. כדי להתקדם, צריך להרחיב את בסיס הפירמידה, אבל לצערנו, הנוסחה שעובדת כל כך יפה בכל רחבי העולם, איננה עובדת אצלנו.

אז איפה הבעיה?

לפני הנתונים שהבאתי כאן, צמרת הרצים למרחקים ארוכים בישראל התקדמה מעט מאוד ללא שום יחס לגידול, בשנים האחרונות, במספר הרצים למרחקים ארוכים בכלל ובמרתון בפרט. יש הרבה מה לעשות בנדון, אבל יש צורך בשינוי מערכתי ברמת ניהול הריצות הארוכות על ידי איגוד האתלטיקה בישראל וכאן, באמת לא קרה דבר בעשורים האחרונים.

אציין בין היתר, את העדר שיתוף הפעולה בין המאמנים ואת חוסר ההשקעה במאמנים ותיקים וחדשים כאחד. אינני מתכוון לבוגרי קורסים להדרכה במסגרת בתי ספר למדריכים, אלא לקורסי מאמנים באתלטיקה  ברמה גבוהה כמו שהיה נהוג בעבר.

אני התחלתי לרוץ בגיל 17, עשיתי שירות בצבא ביחידה מובחרת שלוש שנים, השתתפתי בשתי מלחמות ואחרי מלחמת יום כיפור עשיתי שירות מילואים במשך שנה. כיום, תנאי השירות הצבאי של הרצים הצעירים טובים הרבה יותר, אבל תוצאות טובות יותר – אין.

בשנים בהן הייתי בשיא הקריירה בריצה, עבדתי כל יום שמונה שעות, ברפת, כולל השכמה לחליבות בשלוש וחצי לפנות בוקר ובשנים שאחר כך עבדתי בניהול המטבח, חדר האוכל וכל נושא האוכל בקיבוץ , ועם כל זה, התאמנתי פעמיים ביום ללא כל קשר לשעות העבודה. חברי הרצים מקיבוץ העוגן – שלומי אזולאי, אמיתי אלמוג, אלי מידן ודוד שמחוני, כולם מופיעים עדיין ברשימת חמישים הרצים המהירים במרתון. באותה תקופה  היינו חמישה רצים מתוך שבעה רצי המרתון המהירים ביותר בארץ.

יאיר קרני ושלומי אזולאי במרתון טבריה 1990 | צילום: באדיבות יאיר קרני

תנאי האימונים כיום טובים יותר ומי שרוצה יכול להשיג חסות ולהתמקד רק באימון, או לכל היותר לעבוד במשרה חלקית. היילה סטאין היה כזה בתקופת שיא קריירת הריצה שלו. באותה תקופה, הוא רק רץ, אכל וישן.

הידע בתורת האימון, ברפואה, בפיזיולוגיה ובתזונה נרחב כיום הרבה יותר מאשר בשנות השמונים, ויש מאמנים טובים רבים יותר מאשר קומץ המאמנים שהיה פעם. למאמנים יש ידע רחב הרבה יותר משהיה למאמנים של אז. ובכל זאת, לא ניכרת התקדמות ממשית ברמת התוצאות בארץ.

אין כל סיבה שלוח התוצאות בריצת המרתון ובריצות למרחקים הארוכים האחרים, לא יראה אחרת. הוא צריך להיראות הרבה יותר טוב.

יאיר קרני | אחראי מקצועי תכנית הרזיה ב"דרך הכושר לחיים"
מאמן ריצה, תזונאי, BSC בתזונה, M. Med במדעי הרפואה
ואלוף ישראל לשעבר בריצת מרתון
רוצים לשאול את יאיר קרני שאלה? שילחו לו לדוא"ל זה:
[email protected]