מאת:אור
לאחרונה עולה בי החשד כי אני נותן לעניין הזה של הריצה להכתיב לי כיצד לחיות. הכל התחיל מהתקרבותם של המרתונים של הסתיו בלוח השנה. מצאתי את עצמי נקרע בין הרצון לרוץ עוד מרתון בחו"ל, לבין הצורך בחופשה.
ההחלטה לרוץ מרתון בסתיו כרוכה בשני סוגים של התלבטויות. הסוג הראשון והלגיטימי הוא האקלימי, שמעלה את השאלה האם להירשם למרתון בסתיו, ברלין, אמסטרדם ואחרים, ולהתמודד עם עומס החום הכבד באימונים. עומס חום שמכריח את המתאמן להשכים קום בשעות מוקדמות מאוד של היום כדי לצאת לריצות הארוכות יותר בשלבים המתקדמים של האימון.
בעוד ההתלבטות האקלימית היא התלבטותו של המאמין, גיליתי מתחתיה סוג אחר של התלבטות, התלבטות מהותית, שבעצם העלאתה במחשבה יש משום הכפירה. נושאה של התלבטות זאת היא התהייה האם נסיעה לחו"ל המשלבת בתוכה מרתון ראויה בכלל להיחשב כחופשה. אמנם יש בה, בנסיעה למרתון, את מרכיב הטיסה, ואין היא למטרת עבודה, ובכל זאת האם היא באמת שקולה לנסיעת נופש? האם פשוט צריך להשלים עם ההנחה כי יש אנשים שהאופן שבו הם נופשים הוא ברביצה על כיסא נח בצל הדקלים, ויש הנופשים בריצת ארבעים ושניים קילומטרים, כל אחד ומה שמרגיע אותו. סוגיה מורכבת זאת לא מסתיימת כאן, שכן שאלת החופשה אינה נוגעת רק לרץ, אלא גם לסביבתו ובמקרה שלי לאהובה. שנת עבודה ולימודים מתישה עברה על אוהבתי, וחשתי כי עולה בי חשד, בלתי מתקבל על הדעת ככל שיהיה, שבפנטזיות שלה על חופשתנו המשותפת היא לא חשקה בבן זוג העסוק באובססיביות בחרדות הפרה מרתון שלו, ואחר כך בדכדוך פוסט מרתון. שריבוי פחמימות מרוכבות בתפריט, והימנעות מדגים, פירות ים ואלכוהול, הם לא מרכיבי התפריט עליו חלמה במהלך החופשה.
איור: גגו עשת
הקושי המתואר הוא רק מקרה פרטי של ההשפעה המורכבת של הריצה על מושג הפנאי. המחויבות לריצה משנה את הגדרת הפנאי, אם בעבר הפנאי היה כל הזמן בו איני עובד, הרי כיום בנוסף לאי העבודה הפנאי הוא הזמן בו איני אמור לרוץ. את העובדה הזאת מלמד אותי רגש האשמה שלי, שגואה בי כאשר ביום מסויים אני מקדיש זמן לבהייה, פעילות הפנאי האולטימטיבית, בטרם ביצעתי את מטלת הריצה המופיעה בלוח האימונים לאותו יום. אמנם הריצה היא דבר מה שבחרתי לעשות בזמן הפנאי שלי אבל חל עליה תהליך סמוי מהעין ההופך את "מה שאני רוצה לעשות" ל"מה שאני צריך לעשות".
ההחלטה לרוץ היא החלטה אישית, היא לא נכפתה עלי, בחרתי בה במודע ובדעה צלולה פחות או יותר, ובכל זאת מהרגע שנעשתה ההחלטה יש בה גם משהו משעבד. זהו שיעבוד שאושר וסיפוק בצידו, אך עודנו שיעבוד.
גם ללכת לעבודה זה עניין של החלטה, תיאורטית לפחות אתה יכול להתכסות בשמיכה עד למעל לראשך ולהודיע שאתה נשאר בבית, בפועל רובנו הולכים לעבודה, לפעמים מתלוננים על כך, אבל נעזרים באפשרות המקובלת להתכחש לכך שלמרות הכל מדובר בבחירה.
למרבה הזוועה השנה התלכדו לוח החגים היהודי וזה המרתוני, ומרתון אמסטרדם נופל בדיוק בסוכות, שהוא גם זמן החופשה השנתית בביתנו. מצאתי את עצמי ניצב בפני משפט שלמה מודרני, כשבמקום שתי הנשים ניצבים המאמן והאהובה, ואילו אני התינוק ביניהם. את תפקיד שלמה הענקתי לכל מי שנתקלתי בו בימים אלה, מערב זרים גמורים בתור לקופה בסופר בהתלבטות בין ריצה לרביצה. לא אחשוף את הפרטים הנוגעים לאופן שבו נפלה לבסוף ההחלטה אך אציין שגם לסעדינה הקוראת בכרעי העוף וכן לאלחנדרו הרואה עתידות באחורי חוחיות היתה השפעה לא מבוטלת על ההחלטה.
כשהודעתי למאמן שאני מוותר על מרתון אמסטרדם לטובת החופשה השנתית, הוא כרגיל הפתיע, "בשלב מסויים הריצה היא כבר חלק מהחיים ולא צריכים לכופף את כל החיים לפיה" אמר לי.
למרבה הצער גיליתי שלמרות דבריו המרגיעים במקום לחוש שלווה, אני מתקשה להשתחרר מהתחושה שבגדתי במאמן עם אהובתי.
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: mailto:[email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.
