"מבחינה פסיכולוגית נדמה שהריצה היא מצב נח להיבהל בו. יש דמיון פיסיולוגי בין מצבו של הגוף בריצה ובבהלה, הדופק המואץ, השרירים הדרוכים וכמובן ההזעה, דמיון שמטה על המח לבחור בפחד כרגש הדומיננטי במצבים אלה." הטור של אור
מאת:אור
עד לאחרונה לא חשבתי שאני פוחד מכלבים. אמנם אני מעדיף את התגובה המסוייגת של חתולים למראה אדם מוכר, שנראית לי כמעידה על כנות רבה יותר, מול ההתלהבות, הדילוגים והליקוקים הכלביים שתמיד נראים לי מוגזמים ומכסים על מחשבות רצחניות בסגנון "הייתי רוצה לטרוף אותך אבל זה לא מקובל אז במקום זה אמרח אותך ברוק שלי", אבל לא פחדתי מהם.
בשנים בהן אני רץ היו לי מעט התקלויות עם כלבים עד לעת האחרונה. יתכן שהאשם נעוץ במפלס הניכור והבדידות בעיר הגדולה שהגיע לשיא חדש ובגללו אנשים החלו לאמץ יותר כלבים, מצד שני יתכן שהתשובה פשוטה יותר ואלה הריצות המרובות שלי בזמן האחרון בתוכנית המאה השטנית של המאמן שמייצרות לי שעות כלבים רבות.
איור: גגו עשת
כתבתי בפתיחה שעד לאחרונה לא חששתי מכלבים ולמעשה אני עדיין לא פוחד מכלבים בהליכה, אבל בריצה הסיפור אחר. חוף הים בשעת ערב מרחוק מהלך לו אדם בודד, לעיתים זוג, וכלב, בחשכה סוג הכלב הוא בגדר תעלומה וקשה לעשות אבחנה מרחוק בין הזנים הנשכניים יותר ואלה שפחות, לקבוע האם מדובר בפינצ'ר גדול ושמנמן או בדוברמן נמוך ומורעב, מה גם שסוג הכלב אינו ערובה לאישיותו הספציפית. מניסיוני דמותו של אדם רץ לעברם היא אחד המראות המעוררים ביותר עבור בני משפחת הכלביים. בתגובה למראה זה הכלב פוצח בנביחות עזות ולעיתים קרובות גם פותח בריצה לעבר הרץ. בשלב זה החשש שהיה לי כשהבחנתי בכלב מרחוק מתחלף בניסיון לבצע ניתוח מחושב לסיכון, הערכה של סוג הכלב, מזגו, וניסיון לגייס את כישורי כפסיכולוג ולנחש האם הכלב מעוניין לנעוץ את שיניו בעורק הצוואר שלי כחלק מניסיונו להגן על בעליו מפני הזר המאיים בטייטס, או שזוהי דרכו לברך אותי לשלום, ולעודד אותי להמריץ צעדיו, או בקיצור האם הכלב לויאלי לספורט או לבעליו.
מבחינה פסיכולוגית נדמה שהריצה היא מצב נח להיבהל בו. יש דמיון פיסיולוגי בין מצבו של הגוף בריצה ובבהלה, הדופק המואץ, השרירים הדרוכים וכמובן ההזעה, דמיון שמטה על המח לבחור בפחד כרגש הדומיננטי במצבים אלה. כן, קל לי יותר להאשים את המח מאשר את אישיותי החרדתית, היותי דור שני או קיומם של דחפים תוקפניים לא מודעים מתחת לפני השטח.
למרות כל מה שנכתב לעיל, הבעיה האמיתית בעיני אינה תגובתו של הכלב למראה הרץ, יש בה משהו טבעי ומתאים לחלוטין לדחיפות המאפיינת מפגש עם אדם בלתי מזוהה שרץ לעברך, הדבר המעצבן באמת הוא התגובה של בעלי הכלבים. בזמן שהכלב שועט לעברך ואתה לעברו לרוב יעמוד בעל הכלב מהצד. כאשר הכלב כבר נמצא במרחק לסת אחת מהשוק שלי, ואני משדר אותות מצוקה שבולטים אפילו על רקע המצוקה הרגילה בה אני שרוי בעת ריצה, כולל הקריאה בגרון ניחר "תחזיק את הכלב" יאמר בעל הכלב ברוגע את המשפט המקומם ביותר "מה אתה נבהל, הוא לא עושה שום דבר". זהו משפט מקומם כי הוא נושא שורה של הנחות מרגיזות. חלק מההנחות מעליבות ולא מבוססות, אם כי לא בלתי נכונות בעליל, בנוסח "אתה פחדן והיסטרי". באחרות יש חוסר הבנה של הידע שיכול להיות לי על כלב שלראשונה נתקלתי בו בשעת חשיכה על החוף. מה בדיוק בריצת האמוק של הכלב ובנביחותיו העצבניות אמור להבהיר לי שמדובר בכלב בעל אופי טוב שכל רצונו לברכני לשלום. ומעל לכל קיימת באמירת ה"הוא לא עושה כלום" גם הנחה שגוייה לגבי מה שהכלב יודע ומבין, שאותו רץ שמתקרב לעברו הוא בעל אופי טוב, וריצת האמוק שלו לעבר הכלב ובעליו היא חלק מעיסוקו חסר התכלית בספורט ואין לא כל כוונות תוקפניות באשר לכלב או לבעליו. איני מבקש חלילה לטעון שכל הכלבים לוקים ברצחנות מולדת, אלא רק שהכלב הוא בבחינת נעלם במשוואת המפגש המשולש, והניסיון להניח כי הוא לוקח על עצמו את כל כללי ההתנהגות שמאפיינים שני אנשים על החוף בשעת לילה כולל מידה רבה של הכחשה לגבי טבעו החייתי והגורמים שמניעים אותו לפעולה.
לא אחת אני מוצא את עצמי תוהה האם בעלי הכלבים אינם שמחים בסתר ליבם על תוקפנותם של הכלבים כלפי הרצים לעברם, יש משהו מעצבן בכל האנשים האלה שרצים לעברך על חוף הים או בפארק, מפרים את שלוות ההליכה המהורהרת, אך בו זמנית אין זה מקובל לבטא את ההסתייגות הזאת. ליתר דיוק אין זה מקובל לבטא את ההסתייגות הזאת אם אתה אדם, אבל הכלב זה כבר סיפור אחר. מדהים לראות שהכחשת התוקפנות הכלבית-אנושית נמשכת גם לאחר שהכלב ביטא את תוקפנותו, לפני כשבועיים במהלך ריצה בפארק חלפתי על פני אישה וכלב שהלכו למולי. בהתקרבי הכלב נבח, התרשמות שגויה הובילה אותי להניח שהכלב שייך למשפחת בעלי האופי הנח, ולא התרחקתי במידה רבה, בתגובה הכלב זינק באוויר, ונעץ את שיניו באמת ידי. אמנם היד לא נתלשה ממקומה אך נותרו בה סימני השיניים שלו. פלטתי "תחזיקי אותו" כועס, להפתעתי תגובתה של בעלת הכלב להתרחשות היתה "הוא לא עשה לך שום דבר". ולי לא נותר לתהות האם ל"הוא לא עשה לך שום דבר" נלוותה לא רק נימה של הרגעה אלא גם של אכזבה.
