מאת:אור
לפעמים אני מדמיין את השינוי הספורטיבי שאני עובר כמצור שהוטל על האישיות שלי. כבר עשרה חודשים נמשך המצור הזה. בראש חיל החלוץ צעד השכן שתקף את אישיותי הלא ספורטיבית ובמהלך מפתיע גילה פרצה בחומה האנטי ספורטיבית ורתם אותי לריצות היומיומיות. לפני כארבעה חודשים הזעיק השכן תגבורת. אי אז הותקפה העיר המבוצרת בידי כוחותיו של הגנרל-מאמן רן שילון, שהפיל את החומות החיצוניות וכבש את רוב שיטחה של העיר. הספורט הפך לחלק מהותי מחיי היוםיום. האישיות האנטי ספורטיבית נסוגה והתבצרה במצודת העיר. שם, כשהיא לכודה במבצר האחרון שלה, שרידי כח המגן של העיר הצליחו לשמר במשך ארבעה חודשים נוספים את המסורות הקולינריות שאיפיינו את חיי.
למראית עין הכיבוש נדמה היה מושלם, אבל באותו מבצר, כאי בודד של המשטר הישן, נשמרו בקנאות הרגלי האכילה הקודמים, שריד חי ופועם מאותה שלמות אנטי ספורטיבית שהתקיימה בעבר ונעלמה.
מזה כחודשיים נדמה כי ההתקפה על מעוז המורדים האחרון הולכת וקרבה. כטיפוס חשדן מטבעי תיארתי לעצמי שכחלק מתכנית האימונים תגיע הדרישה גם לשינוי הרגלי האכילה. נערכתי לקראת הדרישה הזאת, מוכן לנהל עליה מאבק. המאמן שילון, כאסטרטג נבון, בחר להשהות את ההתקפה על היעד המבוצר ביותר. הוא אמנם ציין כי בשלב מסויים אני אמור להיפגש עם גוון, מאמן נוסף, המתמחה בנושאי תזונת ספורטאים, אך לא נקבע מועד לפגישה. הזמן חלף לו, ולעיתים שאלתי את עצמי האם שילון וגוון פשוט שכחו מהעניין והמשיכו הלאה. מרוב שהתכוננתי לקרב האחרון הזה, נדמה שכבר התחלתי לייחל לקיומו. אבל הזמן חלף ודבר לא ארע . מידי פעם הייתי אפילו מעיר לגוון מיוזמתי כשהיינו נפגשים באימון "אני מניח שניפגש בקרוב" והוא היה מהנהן, אבל יומנים לא נשלפו. אט אט דריכותי ירדה, וההמבורגרים המשיכו לזרום.
לפתע, לפני כשבוע, בעיצומה של האבסת החגים, בה אפילו מחשבות על דיאטה נראות מיותרות, ננקט מהלך התקפי בלתי צפוי, נקבעה לי פגישה עם גוון כדי לבנות לי תפריט.
לפגישה הייתי אמור להופיע עם רשימה בה תיעדתי את התזונה שלי בימים שקדמו לה. אחת מהתופעות הפסיכולוגיות המוזרות שמתקיימות אצלי היא שלמרות שאני מסוגל להתמיד מידי שבוע בכתיבה של הטור המסויים הזה, אני אף פעם לא מצליח להשלים יום אחד של תיעוד המזון שאני אוכל. בכל זאת, לקראת הפגישה עשיתי מאמץ מיוחד והגעתי אל גוון עם רשימה שכללה ארוחת בוקר של שתי פרוסות חלה, צהריים של סלט אורז עם דגים נאים, ולארוחת הערב, כמובן, המבורגר גדול בלחמניה עם צ'יפס ומיונז. כשהנחתי לפניו את רשימת האוכל התגובה הראשונה של גוון היתה מעודדת, "במבט ראשון חסר לך אוכל" אמר לי. ביני לביני חשבתי שאם אדרש להוסיף לצד הצ'יפס גם טבעות בצל בהחלט אוכל לעמוד בגזרה, אבל לא לזה הוא התכוון. גוון רצה יותר ארוחות, בערך שבע במקום שלוש, יותר סיבים תזונתיים, יותר חלבונים ופחות שומנים ופחמימות. ארוחת ההמבורגר לדוגמא יכולה בסך הכל להתאים, לדעת גוון. רק שהקציצה צריכה להופיע ללא הלחמנייה, במקום הצ'יפס אני יכול אוכל תפוח אדמה אפוי, ואוותר על ים הקטשופ והמיונז. "ארוחה די דומה אבל בלי הכיף" הוא היטיב לנסח את השינוי.
בערב שאחרי הפגישה הזאת ישבנו לאכול מנת פסטה ברוטב עשיר, תוך שאני מגרד לי ערמת פרמזן על האטריות. לא יכולתי שלא לדמיין את פניו הלא מרוצים של גוון בין אדיו המהבילים של הרוטב. "גם רומא לא נכבשה ביום אחד" מלמלתי לעצמי.
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: [email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.
