שוב תל אביב נסתמה במרוץ הלילה. המונים יצאו לרחובות נלהבים מחוויית הריצה. אחרים נותרו כועסים בשל העיר החסומה וקשייה. זאת הזדמנות טובה לדבר על הריצה, ליתר דיוק על היחס הראוי אליה.

מרוץ הלילה של תל אביב 2014 | צילום: גיא יחיאלי

האמת, כבר הרבה שנים אני לא משתתף במרוצי הלילה. זה מסחרי מדי וספורטיבי פחות מדי. לפעמים אני משתגע מהשיחה סביב הריצות האלה. מצד אחד זה נפלא שמעגל הריצה ופעילות שעות הפנאי מתרחב והולך. יותר ויותר אנשים יוצאים לחוצות ומחלצים את עצמותיהם במו רגליהם. מייצרים אווירה ספורטיבית ומחייבים גם את פרנסי הערים ליזום מרוצים ותחרויות, להנגיש מסלולים ולבנות מתקנים מתאימים. המהפיכה בעיצומה. אבל הצד השני, אוי הצד השני.

חבר: "איפה אתה?", מישהו שאל אותי בנייד.
אני: "בדיוק לפני אימון אינטרוולים. ואתה?"
חבר: "אני בדיוק לפני הזינוק למרתון".
אני: "שו מרתון? איפה יש בישראל מרתון ביום שלישי בלילה שלא ידעתי עליו?".
חבר: "נו אברום, בחיאת. אל תעשה את עצמך. המרתון לילה של תל אביב".

עכשו נדרשו עוד עשר דקות עצבניות כדי להסביר לו שלא כל ריצה היא מרוץ, ש-10 ק"מ זה לא מרתון ושהשיחה הזאת כבר לא תחזור על עצמה. כי יש אנשים שאני מיד מעביר לרשימת המסוננים.

עוד טורים של אברום בורג
אברום בורג מתארח אצל ארן הרשלג בסוכה
אברום בורג: מחאת הקוטג' של הרצים
אברום בורג: נעליים קונים מהר, השאלה היא איך קונים

יש משהו לא נכון בהמוניות הזו. יותר מדי ממכרי התחילו לרוץ לפני חודשיים והם כבר מתייעצים איתי בכובד ראש על איפה כדאי להם לרוץ את המרתון בעוד חצי שנה. אחרים מתערבים עם אחרים על זה שתוך חודש הם עושים חצי מרתון או רצים עשרה בפחות מ… וכבר נרשמו לניו יורק וברלין. ובשנה הבאה בסובב משהו הם ירוצו חמשת אלפים קילומטר.

האם אתם מהממהרים או מהממהרות?
חברים, תרגעו. תרגִיעו. זה מהר מדי. העיקרון הראשון של ריצה נכונה טמון במקום עמוק ואיטי הרבה יותר. ׳אם אתה לא יודע לרוץ לאט אתה לא יודע לרוץ׳, אמר לי פעם רץ חכם. אז אני אמנם עוד לא יודע לרוץ אבל לרוץ לאט אני יודע. זאת הדרך הנכונה. בישול איטי עדיף ממזון מהיר. לסבלנות יתרונות על פני החיפזון, ואורך הרוח הוא מפתח חיוני לאורח חיים ולאורך המסלולים. לאט זה החימום של כל ריצה; לפחות ארבעה או חמישה ק״מ לפני המאמץ העיקרי. לאט אלו גם הקילומטרים חסרי התהילה שאנחנו רצים במשך השבוע; ריצות ההתאוששות, השליש הראשון של הארוכה וכל השאר. לאט זה גם הזמן הארוך (ביחידוֹת של שָנים, לא של שבועות וחודשים) הנדרש כדי לבנות מספיק נפח שבועי וחודשי ברגליים, בלב, בריאות ובשאר מכלולי הגוף לפני שמתייצבים על קו הזינוק. קראתי פעם באיזה מקום על מאמן שלא מרשה לרצים שלו להשתתף במרתון, אלא אם כן הם רצים חמש שנים לפחות, ארבע פעמים בשבוע לפחות, עשרה ק״מ בכל פעם לפחות, וריצה אחת מהן של שעתיים לפחות.

יש הרבה סוגי ספורט, הרבה סוגי ריצה, הרבה שיטות אימון. אני מאמין שלכולם צריך להיות מכנה משותף אחד לפחות – הגישה. לעשות מרתון בשביל לעשות וי, איננו חלק מתפריט הגישה הנכונה שלי. זאת ריצה בשביל האגו, בשביל המדבקה לא בשביל המשמעות. אולי המבט אל עבר ספורט אחר ילמד אותנו משהו. בעבור רבים נורת׳פייס זהו מותג אופנתי יוקרתי של ציוד וביגוד לפעילות חוץ. אבל נורת׳פייס אמיתי זהו מושג השאול מעולמם של מטפסי הרים. המפנה הצפוני של ההרים בחצי הכדור הצפוני, הוא תמיד קר יותר, מכוסה ביותר קרח ומאתגר לטיפוס יותר מכל שאר הכיוונים. המטפס הטוב נבחן ביכולתו להגיע לפסגה דרך המסלול הצפוני. התיירים, החובבנים והמתחזים יכולים להגיע אחרת. כן, כל אחד יכול להגיע לפסגת ההמאליה. מה הבעיה? ביגוד נכון, בלוני חמצן, הליקופטר וזהו. אפשר לסמן גם את ההר הזה. אבל מה עם הכבוד להר? למסלול, לדורות שהצליחו לכבוש אותו מלמטה, לניסיון הנרכש, לאימונים, למשמעת, לאופי המתחשל, לחברות ולסולדריות? כך בטיפוס הרים וכך גם בריצה.

ההמוניות, הזמינות והפופולריזציה רומסות ברגל גסה את כבודה של המלכה, הריצה. באופן אישי אף פעם לא איכפת לי בכמה זמן עשית את המרוץ האחרון. אבל מעניין אותי מאד כמה זמן אתה כבר רץ וכמה שנים את מתכוונת עוד לרוץ. האם זאת גחמה אופנתית או אורח חיים מאפיין. אם מדובר במשהו חולף, או עוד סוג של דיאטת בזק אתם מוזמנים לתצוגת אופנה בחנות הספורט ולקייטנה בסטודיו הקרוב לביתכם ותעזבו אותנו במנוחה. אבל אם אתם עשויים מהזן הסבלן, הארוך, בר הקיימא. אתם אלה שנותנים כבוד לספורט הנפלא הזה. ואתכם אני מכבד מאד מאד.