כבר כמה שנים, עם פרוס הסתיו, אני רואה את שחייני פורט2פורט על הטיילת בתל אביב. מתגודדים בחוף מציצים, אחר כך בגורדון וחלקם ממש סמוך לנמל יפו. ערומים למחצה, יחפים, בבגדי ים מביטים מערבה בערגה. השחיינים הם החלק השקוף של הספורט. את הרצים כולם רואים אבל השחיינים הם אי שם בים ואין לך דרך לראות, להבין, להתבונן ולהעריך את הישגיהם. פעם אחת אזרתי אומץ, עצרתי ושוחחתי עם כמה מהם שהסבירו לי את האירוע. פורט2פורט מוזנק מנמל לנמל. למיטיבי השְֹחוֹת 4.5 ק"מ מנמל יפו הפעיל לנמל תל אביב הנוסטלגי. ולבני התמותה 1.8 ק״מ (מייל ימי) מנמל המרינה לאותה נקודת סיום.
"בני התמותה" זינקו ל-1.8 ק"מ בפורט2פורט | צילום: ניר עמוס
עוד כתבות בנושא
חגי אשלגי מסכם את משחה פורט2פורט
תוצאות המנצחים ותמונות נבחרות ממשחה פורט2פורט
30 התמונות היפות ביותר ממשחה פורט2פורט
יום אחד… אמרתי לעצמי. אבל כבר כמה שנים היום הזה מבושש לבוא. בת זוגי שוחה אתם, חברים וידידים משתתפים קבועים. אבל אני לא. אומרים לי ים, אני לוקח פרמין. בארומה של הטיילת אני יושב עם הגב לגלים – ליתר ביטחון. לא אוהב חול בין האצבעות ולא מלח בנחיריים. כזה אני, זה מולד. כאלה היו הורי. זה לא שיש לי משהו נגד מים; אני אוהב את המים המבעבעים של הפסטה, ואת המים הניגרים של המקלחת ומים בבקבוקי השתיה והקפה. אבל שחייה – תעזבו אותי. ואף על פי כן ולמרות הכל – היום הזה הגיע ביום שישי האחרון. חביתוש (זה אני) על החוף, עם בגד ים (עד הקורקבן, לפי ההוראות הנוקשות), והפנים מערבה. הבטן מלאה בג׳ל אחרון, הגעפילטע-פיש מירושלים קופץ לים.
"אברום אל תדאג", הרגיע אותי גלעד קובו על קו החוף: ׳אחרי שלושה ימים הים פולט הכל׳. 47 דקות לאחר מכן הגעתי למסקנה דומה, אבל שונה בתכלית. יקח לי שלשה ימים לפלוט את כל הים שנצבר בתוכי. הכל היה מוזר. שונה כל כך מהריצה. אי אפשר לעצור, יש המון מים אבל אין ברזיות, המון שוחים ולא רואים אף אחד, לאורך מרבית הדרך לא היה לי מושג איפה אני: לפעמים הגל מעליך ולפעמים אתה מעליו. וגם המצוף הבא (מסימני הדרך) משחק עם הגלים ומשחק אתך מחבואים. אתה מכוון לשם ופתאום אתה ב״שם״ אחר לגמרי. הדופק לא כל כך עולה אבל לא קל לך, השמש בעיניים וקו החוף רחוק ומטושטש. ממילא לא ברור לך אם אתה מתקדם או שוחה במקום. בקיצור תענוג השמור רק לצדיקים גמורים לעולם הבא ולגן העדן המובטח.
"סימנתי ביומן את המשחה הבא". אברום בורג בפורט2פורט | צילום: ניר עמוס
מיום ילדותי הרחוקה כשקבלתי ליומולדת אקווריום עם דגי גוּפִי, אני מהופנט מהתנועה של נחיל הדגים. רגע הם שם ולפתע כולם בתנועה כוריאוגרפית בצד השני לחלוטין. אז מתי התחוללה המטמורפוזה? איך הפכתי לדג? ביום שישי האחרון הייתי דג גוּפִי בתוך נחיל שכזה. היינו בגורדון, והופס הנה אנחנו במציצים. על החוף. על הקרקע הבטוחה. אוי, כמה הבנתי את אריק אייינשטיין המנוח ואורי זוהר (כשרוחו עוד הייתה טובה עליו ועלינו) שעלו מן החוף הזה (כעולים חדשים) לפני ארבעים שנה ונישקו בשמחת ניצולים את אדמת החוף הזה. כמותם בירכתי את טוב גורלי. נשמתי עמוק וסימנתי ביומן את המשחה הבא.
