מאת:אור

השבוע מלאו לי שלושים ואחת. שנה חלפה מאז יום הולדתי השלושים, אותו ליל אימים בכפר נידח בספרד, בו התעוררתי באמצע הלילה כשיד ימיני משותקת. שיתוק שאמנם חלף כעבור מספר ימים, אבל גרם לראשונה להטות אוזן לזעקתו של הגוף. זו היתה שנה בה התחיל השינוי בחיי מבטטת כורסה למלפפון מסלול.

אני שואל את עצמי לפעמים איך היה מגיב האדם שהייתי לפני שנה אם היה פוגש אותי היום. האם הוא, כלומר אני מלפני שנה, היה מסוגל לדמיין את השינוי הזה, האם הוא היה מזהה בי את עצמו. אני לא בטוח שהיה מבחין בשינוי במבט ראשון. אמנם רזיתי, אבל רק מעט, אוכל הוא עדיין עניין רציני וחשוב בחיי. אני קצת יותר שרירי אבל בעיקר ברגליים, שינוי שמוסתר לרוב תחת המכנסיים. והשיער שלי נשאר משונה באותה מידה. אבל בכל זאת נדמה שהחשדות של האדם מלפני שנה היו מתעוררים. אני מניח ששעון הדופק שעל פרק ידי היה מושך את תשומת ליבו. אחר כך, אם היינו מתחילים לשוחח הוא היה שומע ממני על האימונים היומיומיים, ובשלב הזה מן הסתם הוא היה מקמט את מצחו בספק. כשהייתי מגיע לספר לו על התכנית לרוץ את המרתון באפריל, הוא בוודאי היה אומר "סליחה, טעיתי, חשבתי שאתה אני בעוד שנה, אבל כנראה זה רק השיער הדומה שבלבל אותי".

התחושה המוזרה ביותר היא כשאני מדבר עם אנשים שהכרתי רק השנה. אותם אנשים מקבלים כמובנת מאליה את העובדה שאני מדבר על הריצה של אתמול בערב, ולי חסרה מאוד התמיהה שלהם. ברגעים האלה אני לא בטוח שהם מכירים אותי באמת, כי אני רגיל שמי שמכיר אותי באמת לא יכול שלא להרים גבה כשאני מדבר על פעילות ספורטיבית בחיוב.

שנה בחיים אחרי גיל שלושים כבר לא נתפסת כפרק זמן מאוד ארוך. שינויים יכולים לקרות במהלך שנה, אבל נדמה שעל מנת שממש נכיר בכך שהתרחשו נדרש זמן רב יותר. לפני שבוע חברתי חזרה מחופשה קצרה בברלין. במזוודה שלה היו בעבורי מכנסי ריצה, אזניות ספורטיביות וגרבי ריצה מקצועניות נגד יבלות. עד לפני כמה חודשים, הייתי מנתק באופן מיידי את הקשר עם מי שהיה מביא לי גרבי ריצה, זאת מתוך ההנחה הלא סבירה שמישהו בכלל היה חושב להביא לי מתנה כזאת. לפני שבוע זאת היתה המתנה שהכי שמחתי לקבל.
השינויים אינם מסתכמים בפעילות הגופנית ואפילו לא בשינוי בהרגלי הצריכה שלי, אני מגלה שגם בעולם האסוציאציות חלה תמורה. עד לפני שנה עונת הסתיו, התקשרה אצלי לפירות הדר, תחילת שנת הלימודים ועלי השלכת. עכשיו כשאני חושב על הסתיו אחד הדברים הראשונים שקופצים לי לראש זה שעונת המרוצים עומדת בפתח.
לא תמיד ברור לי האם נוסף משהו לחיי או שדבר מה דווקא נגרע מהם. כשאתה נמנע מפעילות ספורטיבית, וערב אחד אתה מחליט באופן חריג לצאת לריצת ערב קצרה, אתה מרגיש שהוספת משהו לחייך. אבל כשאתה מתחיל לרוץ באופן קבוע פתאום דווקא הימים בהם אתה לא רץ הופכים להיות המיוחדים. לעיתים אני חש כי מאדם שהתכונה "לא ספורטאי", היתה מתכונות האישיות היחודיות שלו, הפכתי להיות עוד אחד מאותם אנשים רבים שעושים פעילות גופנית כחלק מהיומיום שלהם. ברגעים כאלה של ספק, כשאני חושש שאיבדתי את הייחוד שלי, התגובות של הסביבה הקרובה מצילות אותי. בשביל בת הזוג שלי מזה שמונה שנים, וחברים קרובים, שעדיין מתפלאים בכל פעם כשאני מדבר על הריצות שלי, בעיניהם המוזרות שלי רק גדלה.

תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: [email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.