מאת:אור
זה התחיל בשיחת טלפון
הקשר הראשון עם רן שילון, שמעתה יקרא המאמן, התקיים בשיחה טלפונית אחרי פסח. הוא ביקש שאספר לו מעט על עצמי ועל היעד שאני מציב לעצמי בתחום הספורטיבי. אמרתי לו שאוכל טוב היא אחת ההנאות המרכזיות שלי, הספורט תכף יגיע, ושאני רוצה לקחת את הדברים לאט ואולי בעוד כמה שנים אפילו לרוץ את מרתון פאריז, יותר בגלל האפשרות לזלול פטיסרי בלי נקיפות מצפון ופחות בגלל המאמץ הספורטיבי. נדמה היה שאף אחד לא ממש מקשיב מצידו השני של הקו, המאמן דיבר על שינוי כולל בדרך החיים ולא היסס כשהבהיר ש"כמה שנים" אינו פרק זמן שמוכר לו. עצרתי גיחוך, והקשבתי באותה סבלנות שהייתי מקשיב לאדם הסובל מהזיות ומשוכנע שיונית לוי משלבת פניה אישית סמוייה אליו כשהיא מקריאה את כותרות המהדורה בערוץ השני. המאמן המשיך להחריף את התהום בינינו כשהסביר שמבחינתו ריצת מרתון איננו סוף פסוק אלא תחילת הדרך. המאמן ציין כי הוא רץ בכל שבוע כמאה וחמישים קילומטר, ואילו אני מיהרתי להבהיר, כי אינני גומע מרחק זה אפילו במכונית. יותר משהתקיימה בינינו שיחה היה זה מפגש בין תרבויות. ניסיתי לפנות למכנה משותף שהנחתי שלגביו תשרור הבנה ואמרתי שאני מעוניין בפעילות ספורטיבית כל עוד הדבר ישפר את בריאותי, ואילו הוא במקום להבטיח לי חיי נצח נטולי מחלות בחסות הספורט, בחר בדיוק בכיוון המנוגד, ואמר שלדעתו מה שחשוב זה לחיות את החיים בנגיסות גדולות ולא לוותר על השאיפות. בסופה של השיחה סיכמנו להיפגש בביתו. הדאגה העיקרית שלי היתה כיצד להסתיר בפגישה פנים אל פנים את גיחוכי חוסר האמון שלי, שבשיחת הטלפון היטבתי להסוות כשיעולים גרוניים. ליתר ביטחון בטרם צאתי לפגישה השארתי את פרטיה לאהובתי, כך שאם לא אשוב תוכל לשלוח להזעיק את יחידת החילוץ של מקדונלד'ס לשחרר אותי.
מכון כושר זה לאוגרים ולא לבני אדם
המפגש עם המאמן
הגעתי לחווילתו של המאמן בפרברים, את הדלת הוא פתח בלעיסה. "אני כל הזמן אוכל" היה הדבר הראשון שאמר לי אחרי שלחץ את ידי, והחווה אל פרוסת לחם מלא שהחזיק בידו, כאילו העובדה שאותו פועל מתייחס ללחם מלא ולעוגות קצפת, אמורה להרגיע אותי. בשיחה, או ליתר דיוק בדרשה, סיפר המאמן כיצד הספורט שינה את חייו מאיש עסקים שמגלגל מיליוני דולרים לכהן ספורט, הוא דיבר על שינוי בהרגלי החיים, על מהפך קיצוני, ועל כך שבעוד שנה מהיום לא אכיר את עצמי בעקבות השינוי שיתחולל בי. רציתי להגיד לו שכבר באותו רגע, בעצם הישיבה שלי מולו, אני מתקשה לזהות את עצמי, אבל הייתי המום מכדי לדבר. בהמשך המאמן הכריז על שינויים באורח חיי, "מעכשיו תתאמן חמש פעמים בשבוע, אתה עובר להתאמן בשעות הבוקר המוקדמות, מתחיל ללכת למכון כושר וגם בהרגלי האכילה שלך עוד נטפל", כאן כבר התכוונתי לקום וללכת, אך המאמן ניחן לא רק בנחישות אלא גם ברגישות, ולכן הבין כי נגע בנקודה רגישה ואמר "את עניין האוכל נשהה בינתיים". למרות הנסיגה הזהירה שלו בעניין האוכל, מיהרתי להשיב במלחמה כוללת ולהצהיר כי חמש פעמים בשבוע זה הרבה יותר מידי, לקום בבוקר מוקדם אני בכלל לא מסוגל, ומכון כושר זה לאוגרים ולא לבני אדם. אז פתח המאמן במלחמה פסיכולוגית ואמר כי האימון במכון הכושר נועד למנוע פציעה שלי במהלך אימונים, אך למרות האיום על שלמותי הפיסית בכל זאת לא נשברתי והבהרתי לו כי מבחינתי מכון הכושר מחוץ לתחום. שיחתנו הסתיימה בנימה של פיוס וניכר היה כי המאמן הבין שאני אדם שבכל הנוגע לספורט יש לו גבולות. עם זאת העובדה שביום ראשון שלאחר מיכן מצאתי את עצמי פוסע למכון הכושר בשעה שש וחצי לפנות בוקר, יש בה כדי להעיד שמשהו מהשיחה עם האמן בכל זאת חדר אלי.
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: [email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.
