מה עובר לרצי אולטרה מרתון בראש בזמן ריצה של 5-6 שעות? ומה קורה להם אחרי 24 שעות או יותר? אלעד בנימין נותן לנו הצצה נדירה אל עולמם הפנימי של רצי האולטרה ואל הרגעים הכי קשים שאף אחד באמת לא מדבר עליהם
מאת:אלעד בנימין
את הטור הפעם אקדיש בנסיון לתאר מה עובר עלי באופן אישי בריצות אולטרה ארוכות. הפוסט יתמקד בריצה, כי שם יש לי הכי הרבה נסיון. רכבתי בעבר במרוצי אולטרה של אופניים, אבל אני לא מחשיב את עצמי רוכב. לגבי שחייה, אולי אחרי שאצלח את תעלת הלמאנש, ארגיש שיש לי משהו אמיתי לתרום, בינתיים אני שחיין מתלמד.
הסיום כל הכאב נעלם. אני מרגיש כמו הרקולס. אני בהיי"
צילום: קית' פצ'ינו
אקדים ואומר את המובן מאליו, הכל אישי. כל אחד חווה את הדברים אחרת. ספורטאים ברמה גבוהה יותר חווים את הקושי במקומות אחרים ומתמודדים איתו באופן שונה, וכל שכן ספורטאים ש'סוגרים' מרוץ ומגיעים לקראת הסוף.
הפוסט הפעם קצת ארוך. קחו כוס קפה, ונתחיל…
להתחיל עם חיוך
אני בוגר מספר רב של מרוצי אולטרה. את הראשון רצתי ב-2005, למרחק של 50 ק"מ. הארוך ביותר שסיימתי היה של 217 ק"מ. חציתי את הסהרה, את עמק המוות, הקפתי את המון בלאן, עברתי את הרי הסיירה בארה"ב, רצתי ברוב מרוצי האולטרה בארץ, התחריתי בדרום אפריקה ועוד ועוד. את כולם התחלתי באותו אופן, עם חיוך. זו לא קלישאה או אמירה קיטשית פופוליסטית. לעניות דעתי מי שלא מתחיל אולטרה עם חיוך, סיכוייו לסיים קלושים. אלו שמתחילים דרוכים מדי, עצבניים מדי, אגרסיבים מדי, עייפים מדי או פצועים מדי, סופם ברוב המקרים לא מזהיר. אולטרה, במיוחד אולטרה ארוך, הוא מסע שדורש מנות גדושות של אורך רוח, עקשנות ואופטימיות.
השעות הראשונות בדרך כלל עוברות לי מהר. האדרנלין של הזינוק וחודשים של אימונים לקראת המירוץ יוצרים תחושת אופוריה קלה. רצים מנוסים יודעים למתן את עצמם, להאט בכוח. אלו שפחות מנוסים מתחילים מהר מידי ומשלמים את המחיר אחר כך. לי אין בעיה להתחיל לאט. בשעות הראשונות אני מתמקד בקצב רגוע, אכילה ושתייה. לוקח את הכל באופן הכי שליו שאפשר. אלו השעות בהן המצלמה נשלפת, אני מנהל שיחות עם חלק מהרצים האחרים ונהנה מהסביבה ומהחוויה.
| על אוטומט מדרגת הקושי הראשונה מגיעה אחרי 5-6 שעות. הגוף מתעייף ואני מתחיל להרגיש את הרגליים. בכל פעם שאני דוחף מהקרקע כבר אין את אותו כוח שהיה קודם. ההאטה היא לא משמעותית מידי בשלב הזה, אבל היא מורגשת. בתחנות ההאכלה אני גונב עוד דקה. בעליות אני קצת יותר איטי. בירידות אני די חזק אז אני משלים פערים ונותן לגוף לדהור במורד. השלב הזה נמשך כמה שעות, כאשר גורמי ההשפעה הגדולים ביותר עבורי הם תוואי השטח והטמפרטורה. אני מנסה להכניס כמה שיותר |
בעמק המוות "לעניות דעתי מי שלא מתחיל אולטרה עם חיוך, סיכוייו לסיים קלושים"
|
לדחוף חזק
תחושת הקושי הבאה מגיעה אחרי 12-13 שעות על הרגליים. בשלב הזה, ברוב המרוצים (חוץ מכמה קשים במיוחד) כבר רצתי סביב 100 ק"מ. אם סוף המרוץ קרב אז אני נותן דחיפה אחרונה לסיום. אם קו הסיום עוד רחוק, אני בדרך כלל יורד עוד קצת בקצב. עבורי, זהו השלב שהכי מושפע מהכושר בו אני נמצא וההכנות שעברתי לפני המרוץ. אם יש לי מספיק עומק וקילומטראז' ברגליים, והכנתי את עצמי כמו שצריך, השלב הזה הוא לא נורא. החוסן הפיזי משאיר אותי על קצב סביר, ואני לא צריך לעבוד עם הראש יותר מידי. עדיין, אני עובר להליכה כמעט בכל שיפוע. בירידות אני עדיין מדביק פערים. כשאני מגיע לתחנת האכלה אני כל פעם מתלבט מה אני רוצה לאכול. רוב הפעמים אני לוקח חופן בייגלה ומנשנש כמה קילומטרים. ג'לים כבר קשה לי לעכל. מעדיף משהו מלוח, או נוזלים. במישור אני רץ ריצה איטית, ומדי כמה קילומטרים עובר להליכה של כמה דקות. בכל פעם שאני מפסיק לרוץ אני מסתכל קדימה ומוצא אבן דרך כמה מאות מטרים לפני, שיח, עץ, עמוד חשמל, סתם עיקול בשביל, ומחליט ששם אני חוזר לרוץ.
כתבות נוספות בנושא:
> לטורים נוספים של אלעד בנימין
להחזיק מעמד
אחרי 18-19 שעות על הרגליים אני כבר עובר לפאזה אחרת. אני עייף, בדרך כלל ער כבר 24 שעות. לפעמים אני חצי נרדם בהליכה או בריצה. אם המרוץ התחיל בבוקר הקודם, אז אלה השעות הקשות של הלילה. אני לבד כבר הרבה שעות, רואה רק את אלומת האור של פנס הראש שלי. אם תוואי השטח הררי, אז אני כבר 4-5 שעות רץ בחושך, מתרכז בכל צעד כדי לא ליפול, והעייפות היא גם מנטלית.
כל תחנה שנייה אני לוקח כמה דקות לשבת (למרות שפעם, במרוץ הווסטרן סטייטס – 160 ק"מ – התיישבתי ומייד נתפסו לי כל השרירים ברגליים. לקח לי כמה דקות כואבות לקום, ולא חזרתי לשבת עד שחציתי את קו הסיום). אם המרוץ הוא מרוץ כביש, אז הרגליים מאוד כואבות. כל דריכה מפעילה לחץ על אותן נקודות, כבר יממה שלמה. לפעמים יש יבלות, או סתם חיכוך וכאבים. בהקשר הזה מרוצים הרריים בשטח הם יותר קלים. יש גיוון רב יותר בתוואי ובשרירים שעובדים במהלך המירוץ.
בשלב הזה ה"אני האמיתי" שלי, ושל המתחרים האחרים יוצא החוצה. התשישות הפיזית והמנטלית מורידה את כל השכבות ההתנהגותיות שאנחנו עוטים על עצמנו ביום יום. לרצים כבר לא אכפת מכלום, והם מתנהלים ללא מסכות, חשופים לחלוטין. זה השלב הכי מרתק בריצות אולטרה, וחלק מהסיבה שאני משתתף נמשך למרוצים כאלה. אני כל פעם לומד עוד משהו על עצמי, וגם מסיק לקחים חשובים על מהות האדם מהתנהגותם של אחרים. רצים שלא מסוגלים או לא רוצים להתמודד עם הקושי מוותרים, פשוט מתיישבים בתחנה ולא קמים. רצים אגרסיבים במהותם מגיעים לתחנה ונובחים הוראות על המתנדבים לתת להם מים או מיץ או כל דבר אחר. אם אתה עומד בדרכם הם פשוט דוחפים אותך הצידה. רצים שמחפשים מישהו להאשים בזה שקשה להם מתחילים להתלונן על האוכל, השתייה, המארגנים, ההרים, הרוח – מה לא.
עוד לא התבצע מחקר מסודר בנושא, אבל אני מוכן להתערב שהצורה בה מישהו מתנהג אחרי 20 שעות בריצת אולטרה משקפת בצורה הכי אמינה את הבן אדם. אני בדרך כלל שקט. לא מדבר כמעט בשלבים האלה, מקפיד באופן דתי כמעט להודות לאנשים שעוזרים לי. לא אוהב כל כך שצועקים לי מילות עידוד חסרות משמעות (קטן עליך…עוד קצת…מכאן הכל ירידה…אתה מלך) ומעדיף לקבל נתונים אמיתיים על מה קורה ומה עוד מחכה לי.
במרתון הסהרה "התשישות הפיזית והמנטלית מורידה את כל השכבות שאנחנו עוטים על עצמנו ביום יום"
כאן גם כל שאלות ה"למה?" נשאלות. הרי אמרתי שנה שעברה שמספיק, למה אני רץ עוד פעם? לא מספיק עם השטויות? למה לא לרוץ איזה חצי מרתון ולהינות? למה לא לפרוש בתחנה הבאה, הרי אני לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. למה לעזאזל אני לא משתין כבר 6 שעות? למה תקעו את ההר המעצבן הזה כחלק מהמירוץ? למה כ"כ קר? למה כ"כ חם? למה כף הרגל שלי קורעת אותי מכאבים ומה אני עושה עם זה עכשיו?
ראיתי הרבה רצים מוותרים בשלב ה"למה". אם התשובה שלהם לעצמם לא מספיק משכנעת, אם המניעים הם חיצוניים במהותם ולא פנימיים, הם לא מצליחים לייצר מספיק מוטיבציה כדי להמשיך. עבור רוב הרצים המרוץ עבר את השלב הפיזי, וההתקדמות תלויה בכמה הם רוצים ומוכנים לדחוף את עצמם לקו הסיום.
עבורי, קשה לי לשים את האצבע על הסיבה המדויקת ל"למה". המניע הכי מוחשי שאני יכול לחשוב עליו זה יצר סקרנות. רצון להגיע למקומות חדשים, למתוח את החבל עד הסוף, להגיע לקצה מסוים ואז להסתכל מעבר לפינה ולראות מה יש שם. ואחרי שמסתכלים ורואים שיש עוד לאן להמשיך – אז ממשיכים, כדי לראות מה יש מעבר לפינה הבאה, וכך זה נמשך. אין לזה סוף. תמיד יש את הפינה הבאה. משהו יותר ארוך, יותר קשה, יותר מאתגר.
|
לסיים ולשכוח את הקושי מרוצים שנמשכים יותר מ-24 שעות רצופות הם ארוכים מאוד. מאוד. עד היום רצתי חמישה כאלה. אני הולך בכל עליה, ובהרבה מהמישורים. עדיין רץ את הירידות בקצב לא רע, למרות ששרירי הארבע ראשי ברגליים כבר גמורים. לפעמים העצמות כואבות בכל דריכה. קשה לי לייצר כוח כשאני דוחף את הרגל מהקרקע. אני כבר לא מאט, הגעתי לקצב מסוים, איטי, שכנראה אצליח להחזיק אותו הרבה שעות. אם הצלחתי לקבל ולהכיל את הקושי, הראש חוזר לתפקד על הטייס האוטומטי ומריץ שוב בדיקת מערכת כללית כל כמה דקות. אם היו רחמים עצמיים הם נעלמו, והתחלפו בדחף מטורף לסיים. כשהשעון נעצר בקו הסיום כל הכאב נעלם. אני מרגיש כמו הרקולס. אני בהיי, התחושה היא שאין אתגר שאי אפשר לעמוד בו. לוקח כמה שעות, לפעמים כמה ימים, לרדת חזרה. למחרת, את הקטעים המאתגרים אני זוכר כמהנים, את הקטעים הקשים אני זוכר כמאתגרים, ואת המקומות האפלים אני לא זוכר בכלל, רק יודע שיצאתי מהם. במשך שבוע אני עייף בצורה קיצונית, וכל הזמן מחפש לשבת. לפעמים אני נח מנוחה מלאה במשך חודש. |
"לפעמים העצמות
כואבות בכל דריכה" צילום: קית' פצ'ינו |
בסוף הגוף חוזר לעצמו ואני שב להתאמן. זכרון המרוץ מקבע את עצמו בראש – אוסף של תמונות, מראות, רגעים ותחושות שיישארו איתי עוד הרבה שנים.
ואז, יצר הסקרנות מתעורר שוב, ואני מתחיל לחפש את האתגר שייקח אותי אל מעבר לפינה הבאה.
 |
אלעד בנימין רודף הרפתקאות סדרתי |
