יידעו כל בני משפחתכם, רק אתם הספורטאים אחראים על עצמכם. אף דמות אחרת – גם אם תימצא "אחראית" או "אשמה" – לא תחליף את מקומכם בבית, לא תשב במקומכם בארוחות השבת, לא תשחק עם ילדיכם ולא תחבק את בן/בת זוגכם בסוף כל יום. שום נייר הנושא כותרת "אישור רפואי" אודות בדיקה ארגומטרית תקינה לא יוציא את ילדיכם/נכדיכם מהגן במקומכם. שום פוליסת ביטוח לא תברך במקומכם את הוריכם לקראת החגים.

מי מכם שלא מבין את אחריותו העליונה לשלומו האישי, שהיא לא פחות ממציאות חיים מובהקת, מוטב שלא ייצא מהבית כלל.

כל עלייה על כבישים עם אופניים היא סיכון, כל התעקשות לדחוף את עצמכם "עד הקצה" ולהעלות דופק מעבר לאפשרי, היא סיכון. כך היה וכך יהיה לעולם. עליכם האחריות להכיר את גופכם ולהקשיב לו. עליכם האחריות להתאמן בסביבה ובתנאים בטוחים. עליכם האחריות לחזור הביתה.

בלי צחוק – לעתים, מספיקה ארוחה אחת (אפילו מנת שווארמה), שנאכלה זמן קצר מדי לפני האימון, כדי לעשות את ההבדל בין חיים לבין מוות באימון לאחר מכן. אלא אם יודעים לעצור.

והנה עוד מבזק חדשות – 99.99% מהקוראים שורות אלו (ואולי יותר) לעולם לא יזכו במדליה אולימפית. אפילו לא יגיעו לאולימפיאדה. עם כל הכבוד לתוכניות האימון המוקפדות שלכם וליעדי הזמן שבחרתם להציב לעצמכם, אפילו ההבדל בין תוצאה של 2:30 שעות לבין תוצאה של 2:29 שעות בריצת מרתון לא מזיז בעולם הזה כמעט לאף אחד חוץ מכם. אם תגרמו להבדל כזה לדחוף אתכם למקום שממנו לא חוזרים, אתם תעשו זאת לשווא (דווקא רצים של 2:30 שעות במרתון בדרך כלל יודעים היטב כיצד לא לעבור את הקצה).

100% מקוראי שורות אלו עושים ספורט כדי לחיות. לא כדי למות.

המסר הוא פשוט – אל תתנו לנחיל ההמונים לטמטם אתכם. אל תתנו לשעון להרוג אתכם. אל תתנו למרחק שרירותי כמו 42.195 ק"מ, 21.1 ק"מ או כל מרחק אחר לגמור לכם את החיים. אם אתם מרגישים שאתם על הקצה, יש דרך בדוקה ומיידית לשפר את מצבכם – תעצרו! תשתו. תבקשו עזרה. תצטננו (או תתחממו) לפי הצורך. אם הקושי הוא זמני, תעברו להליכה לכמה דקות. באמת לא יקרה כלום. המקסימום שעלול לקרות זה שתנסו לשבור את השיא האישי במרוץ הבא.

התחרות הבאה תמיד תימצא מעבר לפינה. תמיד תהיה לכם הזדמנות נוספת. היילה גברסילאסי הגדול פרש מכמה וכמה מרתונים ומרוצים באמצע. אדרבא, בזמן היותו שיאן עולם במרתון, בחר גברסילאסי שלא להשתתף במרתון האולימפי בבייג'ינג 2008 – בגלל החום הצפוי. "חם מדי, מזוהם מדי, לח מדי" אמר גברסילאסי ופשוט לא התייצב למרתון האולימפי.

אם לגדול רצי המרחקים בכל הזמנים מותר לפרוש, להפסיק, ללכת ואחר כך לחזור לרוץ, ואפילו להימנע מהתייצבות מלכתחילה – אז תאמינו לי שמותר גם לכם. תהיו קצת גברסילאסי. אולי הסיבה שהקריירה של הקיסר האתיופי בצמרת העולמית נמשכה 20 שנה, היא שהוא ידע לעבוד לפי הרגש – גם מתי לרוץ אבל גם מתי לעצור.

רבות הן הסיבות שעשויות לדחוף אותנו מעבר לגבול יכולתנו. בריצה רבת משתתפים, זה עלול להיות "נחיל" הרצים (כולם כאן ממשיכים – מה, רק אני אפרוש?), הכבוד העצמי, המחויבות מול חברים, מכרים ובני משפחה, המימרה כי "הכל בראש" (ממש לא – הרוב דווקא ברגליים, בלב ובריאות; מה שכולו בראש, זה כוח הרצון להתמיד באימונים) והמחשבה שהנה רק עוד מעט קצת וזה נגמר. רץ שנותן לגורמי שכנוע כאלו ואחרים לערפל את מחשבתו, לוקח סיכון שתהיה זו מחשבתו האחרונה. החובה העליונה היא להקשיב לגוף. לראות מה הוא משדר, ולנהוג בהתאם.

אחריות המארגנים
ההתנפלות על מארגני מרתון תל אביב בנושא תנאי החום בריצת חצי המרתון היא בעיניי חסרת שחר. יומיים לפני המרוץ התקשר אליי אחד הבכירים באיגוד הטריאתלון ושאל אותי מה דעתי על הפתרון של פיצול מקצה המרתון לשבוע מאוחר יותר, והקדמת הזינוקים עקב החום הצפוי. השבתי לו כבר אז, שלמרות שאין לי שום קשר למארגני מרתון תל אביב, דעתי היא שצריך לברך אותם על פתרון סביר וראוי. דעתי בהקשר זה לא השתנתה. חצי המרתון נועד להסתיים עבור רוב המשתתפים עד 8:30 בבוקר. מרתון צפוי היה להסתיים זמן רב אחר כך, בעומס חום גבוה בהרבה. זה ההבדל.

נכחתי מחמש ורבע בבוקר ועד 8:45 על מסלול חצי המרתון. רכבתי עם אופניים ביחד עם מובילי חצי המרתון, ואחר כך נשארתי באזור הסיום. עד השעה 8:00 הטמפרטורות אמנם לא היו אידיאליות, אבל גם לא חמות מדי. מיכאל מיכאלוביץ' ז"ל זינק במקצה חצי המרתון השני, את 10 הק"מ הראשונים הוא עבר ב-56 דקות, הוא סיים בזמן של 2:00:44 דקות – בשעה 8:00 בבוקר. הטמפרטורה עדיין לא הגיעה ל-30 מעלות צלזיוס ואחוזי הלחות היו נמוכים ביותר. אם היה בכלל עומס חום (וזה ממש לא בטוח) הוא היה עומס חום קל לכל היותר.

למי שהגיע מאומן באופן סביר, מנוסה במידה ראויה, וידע לשמור על עצמו, לא הייתה אמורה להיות בעיה לצלוח את חצי המרתון הזה. וכאן בדיוק השאלה.

האם כל נפגעי החום הגיעו מאומנים באופן סביר? האם כולם הם בעלי ניסיון מספק? האם כולם ידעו לשמור על עצמם? גם היכרות מוקדמת עם דרך התנהלותה של תחרות בכלל, ושל תחרות צפופה בפרט, חשובים.

כמי שבאופן אישי השתתף בעשרות מרוצי 10 ק"מ בחייו, אבל רק בחצי מרתון אחד, אני מודע לעומק הפער בין ההכנה הנדרשת למרחקים אלו. חצי מרתון עבור מי שמעוניין להשתתף בו בצורה טובה, דורש לטעמי הכנה מחויבת, ממושכת ומושקעת הרבה יותר מההכנה למרוץ 10 ק"מ. כמו כן, הפעמים היחידות שבהן הפסקתי מרוצים באמצע, או עברתי להליכה, היו כאשר החום נסק. נגד חום, הגוף לא יכול לעשות דבר.

מרוצי מרתון וחצי מרתון הם מרוצים שמתנהלים באוויר הפתוח. בכך הם חשופים למזג אוויר. הוותיק מבין המרתונים הסדירים בעולם, מרתון בוסטון, ידע בשנים 1987, 2004 ואשתקד ב-2012, טמפרטורות שנעו בין 29 ל-30.5 מעלות צלזיוס (לריצת מרתון מלא). בשנים אלו רבים בחרו מראש לא להשתתף. רבים נוספים פרשו באמצע. אבל זה לא עצר את המרתון.

בשנת 2007, מרתון שיקגו המלא התקיים בחום של כ-31 מעלות צלזיוס ואחוזי לחות כבדים.

ריצת המרתון באולימפיאדת בייג'ינג ב-2008 התקיימה בתנאי חום קשים במיוחד. כאמור, שיאן העולם והרץ הטוב בדורו, היילה גברסילאסי האתיופי, מראש החליט שהתנאים לא מתאימים לו, וויתר, ולא השתתף.

במרתון הנשים האולימפי באתונה 2004 בו הגיעו הטמפרטורות ל-35 מעלות צלזיוס, שיאנית העולם ורצת המרתון הטובה בכל הזמנים, פולה רדלקיף האנגלייה, שהייתה בשיאה באותה תקופה, פרשה 6 ק"מ בלבד לפני קו הסיום בדמעות, משותקת מהחום הכבד. בדיעבד טענו מדענים ורופאים כי במצב בו הייתה, אלמלא הייתה רדקליף פורשת, היא הייתה מגיעה לסף המוות או מעבר לכך.

המרוצים בעולם ממשיכים להתקיים. גם כשחם. תפקידם של המארגנים לקבוע תאריך מתאים בשנה, בו מזג האוויר, באופן רגיל, אמור להיות סביר, להכין את האמצעים לתדלוק נוזלים וקירור בסיום, ולהיות קשובים לשינויים במזג האוויר. תפקידם של המשתתפים לקבל החלטות עבור עצמם. גם לפני תחילת המרוץ וגם בכל רגע במהלכו.

בכל זאת, ביקורת
עשרה (!) מקצים שונים נדחסים לתוך האירוע שנקרא "מרתון תל אביב" :
1. מרתון מלא
2. שני מקצי חצי מרתון
3. שלושה מקצי 10 ק"מ
4. מקצים ל-4.2 ק"מ
5. "מיני מרתון ילדים"
6. מרוץ אופני יד
7. מרוץ רולר-בליידס

לטענת המארגנים, המקצים משלבים יחד כ-33,000 אנשים. המקצים עולים זה על זה, משתלבים זה בתוך זה, נתקעים זה בתוך זה. הם נדרשים להשתלב בכביש אלו בתוך אלו בקצבי ריצה והתקדמות שונים.

רצי חצי המרתון נכנסים ועוקפים בתוך נחיל הרולר-בליידס, וגם נדרשים לעקוף חלק מרוכבי אופני היד. רצי ה-10 ק"מ נתקעים ברחוב הרברט סמואל בנחיל רצי חצי המרתון, שרבים מהם נעים בקצב איטי משמעותית מרצי ה-10 ק"מ המהירים.

בשנה בה מתקיים מרתון, רצי המרתון נתקעים גם הם בנחיל רצי חצי המרתון ונאלצים לנסות לעקוף מאות ואלפי רצים.

אשתקד, נדרש המנצח במרתון (סמי טו מקניה) לפלס את דרכו בין רצי חצי המרתון ברחובות אבן גבירול, דיזנגוף והרברט סמואל. השנה, נדרשו מובילי חצי המרתון לעקוף עשרות רבות של מחליקי רולרבליידס. הייתי איתם שם בשתי השנים האחרונות.

השתלבות של מאות משתתפים ממקצה אחד עם מאות ממקצה אחר היא בהחלט אפשרית. ניסיון לשלב כמה וכמה נחילי ענק שביחד מגיעים לכמה עשרות אלפים, בקצבים שונים ובמרחקים שונים, הוא פשוט לא נכון מקצועית. תוצאת השילובים האלו גובלת לעתים באנדרלמוסיה מסוכנת.

זמן הסיום הרשמי של מיכאל מיכאלוביץ' ז"ל, שזינק במקצה חצי המרתון השני, היה 2:00:44 שעות. כך נראה קו הסיום כאשר מיכאל ז"ל חצה אותו (למטה מופיעה תמונת הסיום של מיכאל ז"ל מאתר 4sport.co.il – הרגע בו הצ'יפ של מיכאל ז"ל חצה את קו הסיום) –

בצפיפות כזו, קשה לזהות אדם במצוקה. במידה של צדק הוצבו דוכני השתייה מרחק מה אחרי קו הסיום – לייצר ריווח בקו הסיום. אך בצפיפות גדולה, אדם שלא מוצא את דרכו המהירה לאמצעי קירור, עלול להתמוטט. כפי שקרוב לוודאי קרה למיכאל ז"ל.

לטעמי, הגיעה העת לחשוב על הגבלת כמות המשתתפים באירוע כולו. אפשרות אחרת היא לפצל מקצים (או מרוצים) לימים שונים. לנוכח כמויות המשתתפים, אפשר אולי אפילו להסתפק בחצי מרתון ומרתון בלבד. כך או כך, יש למצוא דרך למנוע מדחיסת עשרות אלפי רצים, ממקצים שונים, בו זמנית, לקילומטר אחרון צפוף.