כחובב ספורט מושבע המשחקים האולימפיים הם תמיד אירוע מיוחד ששווה לצפות לו ושווה לצפות בו. חגיגה. אני אוהב ספורט. לעסוק בספורט ולצפות בו. כמעט כל ענף. העיקר שתהיה תחרות, שיהיה קרב, שתהיה קצת דרמה.

היכנסו לעמוד המיוחד של שוונג למשחקים האולימפיים

קחו לכם ענף אחד

עם השנים למדתי שאין דבר כזה "ענף ספורט משעמם". דרך העבודה שלי כפסיכולוג ספורט נחשפתי והכרתי ענפים כמו סיף, פוטבול אוסטרלי וכדור מים. ענפים שאני מודה שעד אז קוטלגו אצלי כ"לא מעניינים". למדתי את החוקים והנורמות של הענפים האלה וספגתי קצת את התרבות שלהם. להפתעתי הרבה "גיליתי" ענפים מרתקים לא פחות מטריאתלון, אופניים, או שחייה. ברגע שהבנתי מה הולך בענף פתאום הוא הפך למעניין לגמרי. הבנתי שבדיוק כמו בין בני אדם, דעות קדומות וקטלוג הם טעות גדולה. אז אם אני צריך לתת המלצה גורפת אחת לקראת המשחקים הנוכחיים היא תהיה: "בחרו לכם ענף ספורט אחד שאתם לא מכירים ותנסו לצפות בו ולעקוב אחריו הפעם. תלמדו עליו טיפה, תקראו, תעזרו במישהו שכן מכיר. יש מצב שתמצאו אהבה חדשה, או לפחות אחת נוספת". המלצות? קרב 7 בנשים וקרב 10 בגברים. ספורטאים מדהימים בענף שלדעתי לא זוכה למספיק הכרה ותהילה.

לחצו לעמוד המיוחד של שוונג לריו

הם משלנו

אני מעריך מאוד את הספורטאים האולימפיים הישראליים. את חלקם אני מכיר באופן אישי. לדעתי הוועד האולימפי והיחידה לספורט הישגי עושים עבודה מרשימה למדי בעשור האחרון. משהו טוב קורה שם. עבודה רצינית ותעדוף נכון של ענפים/ספורטאים. סגלים והיררכיה. מאמנים ראויים ומוערכים. פנימיות. דילמת הקריטריונים וכמות הספורטאים במשלחת היא כנראה מורכבת מאוד ואין לה תשובה חד משמעית. משלחת ענקית ולא איכותית היא חסרת ערך כמעט. לעומת זאת לפעמים כדי להצליח ואפילו להביא מדליה, ספורטאי צריך קודם כל להשתתף פעם אחת במשחקים האולימפיים ואז לחזור אליהם ארבע שנים מאוחר יותר עם יותר הבנה וניסיון. עושה רושם שהפעם נמצא תמהיל סביר. לדעתי אם המשלחת גדולה כנראה שזה סימן טוב ויש הרבה ספורטאים ישראליים שראויים להיות בה.

תרבות ענפית וגנטיקה ענפית

אני חובב מדע ורוח כמעט באותה מידה. אחד הדברים המרתקים ברמה העולמית אבל גם המקומית הוא האם אפשר לפלח ענפים לפי קריטריונים מסוימים. ענפים בהם אנחנו משמעותית יותר טובים בנשים מאשר בגברים או להפך, ענפים בהם יש אזור מסוים בארץ שממנו באים כל הספורטאים המצטיינים, ענפים בהם יש מועדון ספציפי שבו צומחים האלופים, ענפים בהם יש מאפיין גאוגרפי-תרבותי מסוים בקרב הספורטאים הבולטים/המאמנים המובילים. לשמחתי קברניטי הספורט הישראלי השכילו בשנים האחרונות ליצר לספורטאים ומאמנים איכותיים שעלו לארץ ממדינות אחרות, פלטפורמה להישגים והצלחות. השילוב של מאפיינים גנטיים מסוימים בחלק מהענפים ומאפיינים תרבותיים מסוימים בענפים אחרים, מוכיח את עצמו.

אני אישית משתדל ללמוד מזה הרבה. כמאמן וכספורטאי. את הגנטיקה שלי אני לא יכול לשנות כבר. את התרבות, הסטנדרטים, ההתנהלות, והמשמעת אני כן. אני חושב שבצבא ובהייטק הוכחנו ש"ישראליות" היא לא "תכונה" רעה בהכרח. לא במקרה נוצר לנו מוניטין של מצוינות בשני התחומים האלה. אבל לדעתי למעט בשייט וג'ודו אולי, לא השכלנו להעביר את נוסחת האיכות הזאת גם לספורט. בטח לא לספורט האולימפי. ספורטאים ומאמנים שהגיעו לישראל מאתיופיה ומחבר העמים יצרו כאן שינוי תרבותי-ספורטיבי מבורך ואנחנו צריכים להודות להם על זה כל יום. הם מושכים הכל למעלה. הרף עולה. ספורט זה בדיוק כמו צבא והייטק. תרבות של איכות וסטנדרטים. עבודה קשה. משמעת. רק כך מגיעים להישגים והצלחות.

תסתכלו עליהם ותראו אותנו

שלושה ספורטאי סבולת בענפים בהם יש לנו נציגות בפעם הראשונה. אני לא מאמין שאני כותב את זה. שלושה ספורטאי סבולת בענפים בהם יש לנו נציגות בפעם הראשונה. טריאתלון, אופני הרים, ואופני כביש-נשים (בגברים כבר היו לנו את הנרי אוחיון). אני מכיר את שני, רון ושלומי ומאוד מאוד שמח בשבילם. אם יש מגיע בספורט אז לשלושתם מאוד מאוד מגיע. קודם כל בגלל האמונה וההשקעה. וכמובן לא נשכח את המרתון שכבר הפך קצת למובן מאליו. שלושה גברים ושתי נשים. ייצוג מרשים.

רון דרמון: את משפחת דרמון הכרתי לפני שמונה שנים כשחזרתי לגור בארץ. ישבתי עם דורון, אבא של רון, בקורס מדריכי טריאתלון ודברנו על רון. באחת השיחות אמרתי לדורון שאם רון היה הבן שלי, הייתי מעלה אותו למטוס עם כרטיס בכיוון אחד. לא כל כך משנה לאן. פנימיית הטריאתלון טרם הוקמה וחשבתי שאין בארץ פלטפורמה שתיקח את רון למקום שאליו הוא שואף להגיע. אחר כך הוקמה הפנימייה ובתקופה מסוימת רון ואני התאמנו אצל אותו מאמן. בוקר אחד עשינו אימון אינטרוולים באצטדיון בוינגייט, כל אחד בקצבים ובמרחקים הרלוונטיים אליו. בערך כל 3-4 הקפות רון חלף על פני בקלילות ואני זוכר שהתרשמתי ואמרתי לעצמי שהילד הזה עשוי מהחומרים הנכונים. מכל הבחינות.

הייתי מעלה אותו למטוס עם כרטיס בכיוון אחד". רון דרמון

אחר כך רון עבר לגור ולהתאמן במדינה האהובה עליי (אוסטרליה) ונפגשנו לעתים רחוקות. עקבתי מרחוק ואני מודה שלרגעים לא קצרים הייתי סקפטי. יותר מדי נפילות, פציעות, ותחרויות לא מוצלחות. לשמחתי התבדיתי. הילד כנראה באמת עשוי מהחומרים הנכונים ואף מכשול או משבר לא היה מספיק גדול בכדי למנוע ממנו להגיע לאיפה שהוא חלם. אני שמח בשביל רון, שמח בשביל משפחת דרמון, ושמח בשביל ענף הטריאתלון.

שני בלוך: היא אולי ספורטאית הסבולת הטובה בישראל אי פעם. (נילי ונינה נמצאות אצלי גבוה ברשימה ביחד עם שני) כתבתי ואמרתי את זה הרבה לפני שהיא נכנסה למשחקים האולימפיים. לא מכיר הרבה ספורטאים עם יכולת תחרות כמו של שני. עד קו הזינוק היא אחד האנשים הכי נחמדים וחביבים שאני מכיר. אבל מהרגע שהמשחק החל היא רואה רק, או לפחות בעיקר, את קו הסיום. לפני מספר שנים הצעתי לשני לבוא לאמן רכיבה בקבוצה שלנו. חשבתי שהיא תתאים כמו כפפה ליד וקיוויתי שהיא תשיב בחיוב. אבל הבנות שלה היו צעירות והיא חששה מההיעדרויות מהבית בבקרים. מאז נפגשנו פה ושם וכשראיתי שהיא חזרה למשחק בשנתיים האחרונות מאוד מאוד שמחתי בשבילה. הגיל ומצבה המשפחתי הופכים בעיני את ההישג שלה ליוצא דופן. הם מאפשרים לי להזדהות איתה אפילו יותר מאשר עם רון ושלומי "הילדים". שני, תדעי שאת לא מייצגת רק מגדר, ענף, ומדינה. את מייצגת דור. ואם אני מכיר אותך מספיק טוב את לא תהיי על קו הזינוק בכדי להגיע ממנו לעבר קו הסיום מבלי לנסות להשאיר את חותמך על התחרות. לכי על זה.

לא מכיר הרבה ספורטאים עם יכולת תחרות כמוה

שלומי חיימי: את שלומי הכרתי כשליוויתי קצת את נבחרת ישראל באופני הרים בתחילת הקמפיין. התרשמתי מאוד מההתנהלות שלו מבחינה מקצועית ומבחינת המעטפת הלוגיסטית. כמו אצל רון נזכרתי בסרטון המפורסם של עמרי כספי כשהוא עומד כילד ליד אולם כדורסל ואומר למצלמה יבוא יום ואני אשחק בליגה הטובה בעולם. שלומי "היה שם" כשעוד אף אחד לא ממש דיבר על רוכבים בריו. הוא סימן את המטרה והתנהל כראשון המקצוענים.

סימן את המטרה והתנהל כראשון המקצוענים. שלומי חיימי | צילום: Armin M. Küstenbrück/EGO-Promotion

היום שאחרי

איגוד האופניים ואיגוד הטריאתלון הצליחו לעשות את "הבלתי ייאמן" ולהביא ספורטאים למשחקים האולימפיים. השאלה מה יקרה ביום שאחרי? האם? איך? ועד כמה? ישתנו הענפים האלה ביום שאחרי. שני האיגודים תולים בכך הרבה תקוות. תקציבים, חשיפה, ולכאורה נקודת מפנה בהתפתחות הענף. בהיסטוריה אפשר לדעתי למצוא דוגמאות שזה אכן קרה ודוגמאות שכנראה שלא. הענפים לא ישתנו מעצמם בעקבות ההופעה של שני, שלומי, ורון. ההופעה שלהם היא רק הפלטפורמה שבה אפשר להשתמש כמנוף ליצירת השינוי המיוחל.

בגלל מבנה שני האיגודים, לדעתי במידה רבה ההופעה האולימפית יכולה אפילו להקשות על ניווט הספינה. איך מג'נגלים ענף שנגע בשמיים אבל צריך להמשיך לשרת מאות ואלפי ספורטאים חובבים שמפרנסים אותו? התהילה היא בארוחות הגורמה. אבל בכדי להמשיך להגיש אותן לפעמים המסעדה חייבת לעשות עסקיות צהריים אפורות וקצת מבאסות. לא פשוט. לך תנחת מריו ותתחיל להתעסק בטריאתלון נתניה ואשדוד או במרוץ אורים…