במשך שנים רבות נמנעו חולי סוכרת סוג 1 וסוג 2 מריצה. העולם הרפואי לא אפשר להם לרוץ מחשש שמא יקרה להם משהו תוך כדי הריצה ולא יוכלו לקבל עזרה. עד לפני שנים ספורות לא גייס הצבא חולי סוכרת סוג 1 ולא אפשר להם אפילו להתנדב מחשש שלא ניתן יהיה לטפל בהם במקרה של תת רמת סוכר בדם,ומהעובדה שהם צריכים להזריק לעצמם אינסולין מדי יום, ובעצם ללא סיבה מוצדקת.
במקרים רבים, אפשר לעשות הרבה יותר ממה שחשבתם | צילום: thinkstock
לפני כמה שנים הבינו גם בשלטונות הצבא שניתן לאפשר לחולי סוכרת סוג 1 להתנדב ולתרום ולשרת בצבא. מזה שנים רבות אני מטפל ברצים חולי סוכרת, החל מנערים ונערות חולי סוכרת סוג 1 ועד לצעירים ומבוגרים חולי סוכרת סוג 2. בהתאמה של התפריט ושל עיתוי נטילת התרופות, הראיתי להם שאפשר גם אחרת. גם כיום, מעטים הם חולים בסוכרת סוג 1 שרצים, מתאמנים ומשתתפים במרוצים ומתפקדים עם המחלה ועם התרופות ללא חשש. אולם מספר רב של רצים שהיו חולי סוכרת סוג 2 ואינם חולים עוד, מתאמנים ומשתתפים במרוצים.
עוד מאמרים של יאיר קרני
על תהליך קבלת ההחלטות בייצור מוצר מזון חדש
השינויים שהתרחשו בעולם התזונה בעשורים האחרונים
מה אוכלים לפני מרוץ של 10 קילומטרים?
בשנים האחרונות אנחנו עדים להתגברות מחלת הסוכרת, גם סוכרת סוג 1 וגם סוכרת סוג 2. בסוכרת מסוג 1 איבד הלבלב את יכולתו לייצר אינסולין והמטופל חייב לקבל את האינסולין באופן מלאכותי, אחרי כל ארוחה. בסוכרת מסוג 2, תאי הגוף רגישים פחות לאינסולין, ופעילותו מתעמעמת: האינסולין לא מצליח להחדיר את הגלוקוז לתאי השריר וכתוצאה מכך עולה רמת הגלוקוז בדם ולא יורדת כפי שהיא אמורה, זמן מה אחרי כל ארוחה.
הסימנים החיצוניים בשני סוגי המחלה דומים: מרגישים יובש בפה, צימאון מוגבר באופן קיצוני וקמים בלילה פעמים רבות להשתין. בשלב הראשון נעשית האבחנה על ידי בדיקת רמות הגלוקוז בדם אחרי צום של 14 שעות. בשלב השני עושים בדיקה מבדלת שנקראת "העמסת גלוקוז": הנבדק צורך 70 גרם גלוקוז מומסים במים, ובמשך 4 שעות, מידי שעה, בודקים מה רמת הגלוקוז ומה רמת האינסולין בדם. בסוכרת סוג 2 הגלוקוז עולה ואחר כך חוזר לרמתו הקודמת וכך גם האינסולין. בסוכרת סוג 1 עולה רק הגלוקוז והאינסולין נשאר 0.
עד היום הטיפול השמרני הוא תרופות או הזרקת אינסולין ובמקרים רבים הרופאים, הדיאטניות ומרפאות הסוכרת עדיין נותנים לחולים תפריטים עתירי פחמימות עד כדי שש ארוחות ביום.
סוכרת סוג 1
בסוכרת סוג 1 ניתן בעזרת דיאטה דלת פחמימות וריצה שהיא בעצם פעילות גופנית בדופק 85% מדופק מקסימלי, להפחית מינון באינסולין, לרדת במשקל ולחיות בשלום עם המחלה, ולקיים אורח חיים תקין וסביר. בסוג הזה של הסוכרת לא ניתן לחיות ללא קבלת אינסולין מגורם חיצוני, שלרוב מתבצע בעזרת הזרקה עצמית או שימוש במשאבת אינסולין המספקת את כמות האינסולין הנחוצה לחולה בכל חלק מחלקי היום. במשאבה המודרנית, יש חיישן שמנתר את רמת הגלוקוז בדם לאורך כל היום, ולפי תוצאות הניתור, יודעת המשאבה כמה יחידות אינסולין להזרים לדם החולה.
בסוכרת מסוג 1 אפשר לבצע פעילות בדופק 85% מדופק מקסימלי ולחיות בשלום עם המחלה | צילום: thinkstock
עד לא מכבר היתה סוכרת סוג 1 מכונה "סוכרת נעורים", משום שהחולים המאובחנים היו ילדים או בני נוער, ולא אובחנו חולים שחלו בסוכרת זו בגיל מבוגר. אולם בשנים האחרונות גוברת התופעה של הופעת המחלה בקרב מבוגרים, שמסיבה שאיננה ברורה עדיין, הלבלב שבגופם הפסיק לתפקד והפסיק לייצר את האינסולין.
י.ג., היה בן 52 אחרי הרזייה ואחרי ריצת מרתון אחת והתאמן בקבוצת ריצה שאימנתי באזור מגוריי. כמו בכל קבוצה שאני מאמן, גם מחברי הקבוצה הזו דרשתי להביא לי בדיקות דם (בנוסף לאישור בדיקת ארגומטריה). כולם הביאו בדיקות דם חוץ מ-י.ג. חודשים "רדפתי" אחריו והזכרתי לו להביא לי בדיקות דם והוא, בשלו.
כעבור זמן מה, התלונן בפני על יובש קיצוני בפה, צימאון מוגבר ועל השתנה מוגברת בלילה. שלחתי אותו לבצע בדיקות דם, ואז סוף כל סוף הוא ביצע והביא לי. בבדיקה התברר שרמת הגלוקוז שלו בדם הייתה 300 מ"ג/% כשהרמה הגבולית היא 100. הפניתי אותו לרופאת המשפחה שלו עם בקשה לבדיקת "העמסת סוכר", משום שברמת גלוקוז גבוהה כזו בדם, יחד עם ריצת מרתון ומעצם היותו אדם רזה, לא ייתכן שתהיה לו סוכרת סוג 2, אלא סוכרת סוג 1.
הרופאה שלו לא התייחסה לבקשתי והפנתה אותו למרפאת סוכר, וגם שם לא התייחסו לבקשתי, אלא נתנו לו כדורים להורדת הגלוקוז ושלחו אותו לדיאטנית שנתנה לו דיאטה בת 6 ארוחות ביום ובכל ארוחה מנת פחמימות. כמובן שרמת הגלוקוז שלו לא ירדה, ושוב שלחתי אותו למרפאת הסוכר ושוב השיבו פניו ריקם. לבסוף שכנעתי אותו לפנות לחוות דעת נוספת של מומחה ואז באמת ביצעו לו בדיקת העמסת גלוקוז. התברר מעל כל צל של ספק שהסוכרת שלו היא מסוג 1. רופאת המשפחה שלו התנצלה, והתאימה לו את הטיפול. אולם גם כאן נתקלנו בחוסר ידע של המערכת:
הותקנה בגופו משאבת אינסולין, והוא קיבל הנחיות כמה יחידות עליו להזריק ומתי. אבל, איש מאנשי המקצוע לא התחשב בעובדה שהאיש רץ 70-100 ק"מ בשבוע ופעמים מספר הוא הגיע למצבי "היפו" – תת רמת גלוקוז בדם.
מה קרה? הגוף היה משתמש בסוכרים בדמו לצורך אנרגיה לריצה, בנוסף להשפעת האינסולין שהוזרק לדמו ע"י המשאבה. כך הוכפלה השפעת התרופה ע"י הריצה ורמת הגלוקוז בדמו ירדה יותר מדי. אחרי שקרו לו שני מקרי "היפו" כאלה, הנחיתי אותו להפסיק את פעולת המשאבה שעתיים לפני הריצה וכמה יחידות להזריק אחרי הריצה – ויותר לא חזרו המקרים הללו.
לסיכום: חולים בסוכרת מסוג 1 יכולים לקיים אורח חיים בריא וספורטיבי, גם עם משאבת אינסולין. צריך רק לדעת להתאים את תזונתם ואת עיתוי הזרקת האינסולין ואת מינון היחידות המוזרקות לשעת הריצה, למשך הריצה ולעצימותה.
סוכרת סוג 2
מכלל 600,000 חולי הסוכרת המאובחנים בארץ, רק עשרה אחוזים חולים בסוכרת סוג 1. כל שאר תשעים האחוזים, חולים בסוכרת סוג 2. סוג זה של הסוכרת ניתן לריפוי מוחלט וזה חידוש גדול. מטופלים רבים שלי הצליחו להירפא מהסוכרת בעזרת התזונה דלת הפחמימות והפעילות הגופנית, שבתחילה היתה לצורך בניית הכושר הגופני וההרזיה ואחר-כך הפכה לריצה. כל עוד הם שומרים על משקלם הנמוך ועל הריצה – אין להם סוכרת והם בריאים. אבל! אם הם זונחים את ההקפדה על התזונה ועל הריצה או מפסיקים לרוץ או ללכת, המחלה הארורה הזו מרימה ראש וחוזרת. מי שמתמידים – מצליחים!
מי שמתמיד מצליח
בנוסף על הדיאטה דלת הפחמימות, מקבלים המטופלים הנחיות לחלק כל אימון שלהם לשני חלקים: החלק הראשון של האימון כולל החימום צריך להתבצע בדופק 75% מדופק מקסימלי – דופק "שורף שומן". לצורך הרזייה ובניית כושר גופני מדובר שני שלישים ממשך האימון, ואילו השליש השלישי צריך להתבצע 20 פעימות מעל לדופק ה"שורף שומן" 85% מהדופק המקסימלי, כדי לטפל בעודף הסוכרים בדם וכדי לשפר את הכושר הגופני. גם בקרב רצים וותיקים וגם בקרב רצים מתחילים, יש חשיבות עליונה בשימוש במד דופק בזמן האימונים כדי להפיק בצורה מיטבית את השימוש בדופק הגבוה בזמן האימון. אין לסמוך על ההרגשה שהיא דבר סובייקטיבי לחלוטין ומושפעת מטיב השינה בלילה, ממזג האוויר, או מעייפות מצטברת. לבקרה על הדופק בזמן הריצה יש חשיבות בשמירה על בטיחות לבבית שלא להעלות את הדופק לגבהים מסוכנים לסביבות 95%-100% הדופק.
גם הרצים וגם ההולכים מקבלים ממני הנחיות מתי לקחת את התרופות תוך התייחסות לשעת האימון, למשך האימון ולעצימותו, וגם כאן, כדי למנוע הגעה למצבי "היפו". בכל מקרה, אף פעם אין ליטול תרופות להורדת גלוקוז בדם לפני הריצה.
מ.ל., כיום בן 63, הגיע אלי לפני 25 שנים שמן וחולה סוכרת סוג 2. בהתחלה הוא רזה 30 ק"ג, ובהמשך התחיל לרוץ, ורזה עוד כ-15 ק"ג. לאורך 15 השנים האחרונות הוא נמצא מעט מעל משקל המטרה שלו, רץ 3-4 מרתונים בשנה, ואין לו סוכרת. מתאמן אחר עשה בגיל 45 בדיקת דם וגילו לו סוכר 300 מ"ג/%. הוא היה בעודף משקל של 10 ק"ג והתחילו לדבר אתו על הזרקת אינסולין. הוא קיבל ממני תפריט דל פחמימות ותכנית אימונים לריצה, הוא לא רץ עד אז. התכנית הייתה התחלת ריצה באינטרוולים קצרים בדופק גבוה וקטעי הליכה בדופק נמוך, כך, במשך שעה, ארבע פעמים בשבוע. ככל שעבר הזמן, הלכו קטעי הריצה והתארכו עד שהוא הגיע לריצה רציפה למרחק 10 ק"מ. תוך שלושה חודשים ירד הסוכר שלו לתקין, ומאז, הוא רץ, משתתף במרוצים, בארץ ובחו"ל ואיננו נזקק לתרופות.
ל.ה., נערה חרדית, היתה בת 13 כשהגיעה אלי עם עודף משקל של 50 ק"ג (היא גבוהה מאד). היא הגיעה אלי עם אבחנה של סוכרת סוג 2 והזריקה אינסולין. לפני צום ט' באב ולפני צום יום כיפור אסרו עליה הרופאים לצום. לטענתם, אם תצום ותזריק אינסולין תכנס למצבי "היפו". אני טענתי, שאם לא אוכלים, לא יהיה מה שיעלה את רמת הגלוקוז בדם, לא צריך להזריק אינסולין, ולא יהיו מצבי "היפו", ואכן, היא צמה בשני הצומות ולא הזריקה אינסולין. אחרי צום ט' באב, חזרה לאכול פחמימות שש פעמים ביום, בהתאם לתפריט שקיבלה במרפאת הסוכרת, וחזרה להזריק אינסולין.
מיותר לציין, שהיא כמעט ולא רזתה ולא ירדה במשקל על אף אימוני ההליכה שביצעה 6 פעמים בשבוע. בצום יום כיפור, לא צמה ולא הזריקה אינסולין, אך לא חזרה לתפריט של המרפאה, אלא החלה לאכול את התפריט דל הפחמימות שקיבלה ממני ואז גם החלה לרזות בקצב נמרץ הרבה יותר, ולא הזריקה יותר אינסולין. ובמרפאת הסוכרת נאמר לה שהיא תצטרך להזריק אינסולין לכל החיים…..
הריצה מורידה את רמת האינסולין בדם
חשיבות הריצה בטיפול בסוכרת
בהתבוננות ארוכת שנים באנשים עם סוכרת שטופלו על ידי, אין כמו ריצה לאיזון רמת הסוכר בדם.
המנגנון עובד כך:
1. הריצה מורידה את רמת האינסולין בדם, (להזכירכם, תפקיד האינסולין הוא להחדיר את הגלוקוז מהדם לתוך השרירים). כל עוד רמת האינסולין גבוהה בדם, נוכחותו מפריעה לתהליך משיכת חומצות השומן מתוך תאי השומן אל זרם הדם. האינסולין, בהיותו הורמון בונה (אנאבולי) – גורם להפניית השומנים מזרם הדם לתוך תאי השומן, בדיוק כמו שהוא עושה עם הגלוקוז לתוך תאי השריר.
2. על דופן תאי השריר יש קולטנים לאינסולין. בריצה בדופק גבוה, עולה מספר הקולטנים על דופן התאים ואתה עולה הרגישות לאינסלין ובכך מתגבר קצב פינוי הגלוקוז מהדם.
3. מעצם טבעה, ריצה מתבצעת בדופק גבוה (יותר מאשר שחייה, הליכה או רכיבה על אופניים) ובשל כך יורדת רמת הגלוקוז בדם. הגעה לדופק גבוה קלה יותר באימוני אינטרוולים בהם יש קטעים של ריצה מהירה או ריצה בעלייה שמעלים את הדופק, וקטעי הליכה שמורידים את הדופק. הורדת הדופק באימון מהסוג הזה, מאפשרת למתאמנים להתמיד באימונים בדופק גבוה לאורך זמן רב יותר מאשר לו היו מקיימים אימון ריצה בדופק גבוה בצורה רצופה.
מסקנה: אין כמו ריצה ותזונה דלת פחמימות לאיזון רמת הגלוקוז בדם.
