מאת:אור
חודשים ושבוע לפני מרתון פאריז מתחילים לארוז מזוודות, זה אולי נשמע קצת מוקדם, במיוחד למברשת השיניים, אבל יש כבר משהו שונה באוויר. בדרך עוד אצטרך לעבור את חצי מרתון עין גדי, ואולי גם מחנה אימונים של הקבוצה באנטליה, אבל אלה פתאום מתגמדים מול המטרה הסופית שהולכת ומתקרבת.
את הרישום למרתון כבר עשינו, כרטיסי הטיסה באיסתא הוזמנו, ואפילו נמצא מלון זול באזור המארה אשר בפאריז, בו כבר ממתינים לנו בעלי הבית וחרקיו.
בקבוצת האימון אני פוגש עוד רצים שמתכוונים להגיע לפאריז, ואפילו מוצא את עצמי מצטרף אליהם לריצות הארוכות במיוחד אחרי שכל הקבוצה כבר סיימה. כאשר הריצה הקבוצתית בת השעה וארבעים מסתיימת, אנחנו נדרשים להמשיך לרוץ כדי לסיים מכסה בת שעתיים וחצי מלאות של ריצה. בין המשתתפים במרתון פאריז מתחילה חרושת שמועות. אחד מספר על השירות המיוחד שמדווח ב-SMS לבן או בת הזוג על מיקומך במסלול תוך כדי שהוא זולל קרפ מהביל ואתה את הג'ל החמישי. אחרת מספרת שנרשמה למקצה הזינוק של שלוש וחצי שעות, כי מי שנרשם לארבע שעות, כמוני, יחכה בערך עשרים דקות עד שממש יתחיל לרוץ. היא גם מוסיפה ששמעה ממישהו שהמירוץ בפאריז כל כך צפוף שאתה רץ את רוב הריצה כתף אל כתף עם רצים אחרים, ואני נזכר פתאום שלא רק שאני לא ספורטאי, אני גם די אגורפובי, ומקומות עמוסים גורמים לדופק שלי לעלות גם בעמידה. המאמן שילון מתקרב לקבוצת המתלחשים ומצנן את ההתלהבות הכללית בהסבירו שהמרתון של פאריז פחות מרגש ממרתון בערים אחרות, כי העיר אינה לובשת חג לקראתו. במקום להיעצב אל ליבי, כפי שהייתי אמור, אני מוצא שאני חש הזדהות עמוקה עם פאריז, ושמח לשמוע שהגבירה הצרפתייה לא מורידה את הקרואסון לחצי התורן גם בפני שלושים ושישה אלף רצים. הבנקאי ואני כבר מתכננים את ימינו בפאריז סביב המירוץ, ותוהים איך נשמור על הכח לרוץ, בעיר שמפתה אותך ללא הרף לצאת למסעות רגליים ממושכים.
עם זאת השמחה לא שלמה. השכן, שהיה עמוד התווך של כל המהפך הספורטיבי שלי, פתאום מתלבט ולא בטוח, ולמרות שיש לנו מספרי חזה עוקבים, נסיעתו לפאריז עומדת כעת כולה בסימן שאלה. אני מקווה שהלחץ הפסיכולוגי היומיומי שאני מפעיל עליו ישא פרי, אם כי בינתיים ההשפעה מתבטאת בכך שעל מנת שהשכן יענה לטלפון ממני אני חייב להתקשר ממספר לא מזוהה.
ומול כל התנופה הזאת פתאום, בסתם אימון במכון הכושר, אני מרגיש שאני לא יכול יותר, ואחרי ארבעים דקות של אימון ושני סטים של ריצה בעלייה, כשלפני עוד ארבעה, אני נשבר, ונבהל ששוב כל המחלות חזרו, ומה פתאום אני חושב על פאריז כשאני אמור לבחון אופציות לביטוח סיעודי לפני שיהיה מאוחר מידי. ואז טלפון בהול למאמן שילון, שמכחכח בגרונו ושולף זיכרון מאותם ימים רחוקים שלפני המרתון הראשון שלו, כשהוא מספר זאת נדמה שמדובר על תקופה קדומה אפילו יותר מנעוריו של שמעון פרס. שילון טוען כי באותם ימים, כמעט שישים אחוז מהאימונים האינטנסיביים ביותר שלו לא סיים, והוא מנסה לעודד את רוחי בכך שזה חלק מהחווייה החדשה בשבילי של חשיפה למגבלות של גופי, ולא רק מבחינת קיבולת הקיבה. אני משתדל להתעודד במחשבה על הכאבים שעוד מצפים לי, שבוע נוסף עובר, והמרתון ממשיך להתקרב.
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: [email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.
