"אני חי בדור היהודי המדהים ביותר אי פעם. מעולם לפנינו לא
היה דור שכזה. יהודים רצים? מרתון? יהודים רצים מרתון כשווים? כספורטאים לא
כנרדפים, לקראת הישג ולא מפני רודף." הטור של אברום בורג

מאת:אברהם בורג

החצבים כבר נבהלו ונבלו. הסתיו נגמר והולך והחורף כבר בפתח. ואיתם מסתיימת לה עוד עונת מרתונים בינלאומית. אמסטרדם, ברלין, ניו יורק. הרצים שלנו חזרו פצועים, עייפים, קרועים אך מרוצים, יחד עם גברהסלאסי האגדי. חוזרים לפארקים ולחופים, להרים ולמדרכות המוכרים והאהובים. אז למה, בעצם, אנחנו אוהבים כל כך לרוץ בחו"ל? יש לזה המון סיבות ואין אחת מהן שהיא לא נכונה.

כולנו אוהבים את טבריה. איך אפשר שלא?! היא כמו האהבה הראשונה. לא תמיד מתחתנים איתה, לא תמיד נאמנים לה אבל תמיד זוכרים אותה במתיקות ייחודית שאין לה תחליף. אחר כך, כשכבר באנו מאהבה, אנחנו מחפשים ריגושים נוספים. מאהבים רומנטיים ובעלי ניסיון שכמונו. אם מרתון הוא ריצה אל מעבר לכל גבול אז אנחנו רוצים לעשות את זה בלי גבולות, ממש. אם ריצה היא חיבור חיובי לקהילייה שרק חבריה מבינים אותה, אנחנו רוצים לפרוש את הרשת החברתית שלנו למרחקים. אם מרתון הוא משמעות אנחנו מחפשים את האוניברסליות שלה. מי מאיתנו שיכול להרשות לעצמה, מכיר את השיכרון הנפלא הנלווה לרחוק הרחוק הזה.

לכל אחד מאיתנו יש את מורשת קרב חו"ל שלו או שלה. מיליוני המעודדים בניו יורק. הצפירות העצבניות של המילאנזים, הגישרונים על פני תעלות ונציה. אבל מכולם אני מבקש לשתף ברגע מרתוני אחד ומיוחד, יותר מכל המיוחדים. מרתון ברלין.

בספטמבר 2008 התחתנה רוני, הבת שלי. אושר גדול הציף את חיי. הבת הראשונה שנישאה, בבית, בחוג קטן ואינטימי של חברים ואוהבים. היא ואריאל בחרו בי לקדש אותם ולהביא אותם בברית הנישואין. עלינו יחד אל הגבעה שמעל הבית הקטן שלנו בכפר, הצבנו חופה בהרי יהודה, בחוצות ירושלים והתרגשנו מאד. למחרת החתונה נסענו שלשתנו, רוני אריאל ואני לחוץ לארץ, לרוץ יחד את מרתון ברלין. הרבה פעמים כבר הייתי בעיר הזו. בעצירות ביניים בין יעדי טיסה מרוחקים, כחבר כנסת ואיש ציבור, כיושב ראש הכנסת ביום מעברו של הבונדנסטאג מבון לברלין, כישראלי עם בן זקוניו בעקבות אביו ועולמו שהיו ואינם. אבל אף פעם לא הייתי בברלין כך; בעקבות אהבתי, הריצה, ועם אהובי. חופשי מכל סדר יום, משוחרר מאמוציות ומטעני רגש עודפים. כך חשבתי.

בכיתי במשכם של כל ארבעים ושנים הקילומטרים. בשליש מהם בכיתי מכאב ומצער. הנה אוראניינבורג שטאראסה, שם אבא התפלל לא אחת. והנה משם הולכים לגרנדיר שטראסה ושם היה מטה הגסטאפו, והרגע אנחנו חולפים קרוב מאד לאלכסנדר פלאץ של אלפרד דבלין. והסיום, אוי הסיום. פוצדאמר פלאץ, מתחת לשדרת הליבנים, האונטר דה לינדן ,שמגע ידו של שפאר עוד ניכר בה, מתחת לברנדנבורגר טור. פעם עמדו כאן אלפים אחרים, גם הם הריעו, אבל לא לי, גם הם היו מלאים בשמחת הגוף והטבע, בלעדי. אבל היום ועכשיו זה הזמן שלי ובכל אברי גופי וחלקי נפשי אני מרגיש שמשהו שונה מתרחש כאן. כל פינה דיברה אלי. הידהדה ושיקפה צללים של עבר שמעולם לא זכיתי להכיר. רצתי ובכיתי על אבא ועל ההיסטוריה שהיתה ועל שניהם שלא יהיו עוד.

בשליש נוסף בכיתי כי היה לי קשה. הקילומטרים הצטברו, רקמות השרירים צווחו את צעקתם וגם הגיל טען את טענותיו. ובשליש האחרון בכיתי מאושר. אני חי בדור היהודי המדהים ביותר אי פעם. מעולם לפנינו לא היה דור שכזה. יהודים רצים? מרתון? יהודים רצים מרתון כשווים? כספורטאים לא כנרדפים, לקראת הישג ולא מפני רודף. והנה אין הבדל ביני לבין הדנים וההולנדים, הגרמנים והאנגלים וכל האחרים. באמת כולנו שווים. כל אחת על פי יכולותיה, כל אחד על פי רצונותיו. איפה אבא שלי? למה הוא לא פה לחכות לי במרחבי הטיגרטן? לראות אותי מחייך בכל פה. שמח ומאמין באושרם של ילדי. אבא צדקת! יש גרמניה אחרת. אבל אבא לא ידעת: יש גם ישראל אחרת.  

תמונה / Norbert Aepli