מאת:יובל אשל

Better cry now than cry later

מרתון שיקגו 9.10.05
שנת 2005 היתה עבורי שנת המרתונים. ממצב של "משוגע מי שרץ מרתון", עברתי תוך שנתיים לשלושה מרוצים בתשעה חודשים (משוגע). מאחורי כבר שנה של 6 – 5 אימונים ולפחות 80 ק"מ בכל שבוע. כדי לרוץ היטב את כל 42,195 המטרים של מרוץ המרתון, יש צורך במאמץ אחיד ובריכוז רב. המשמעות עבורי היא להצטרף לצוות רצים בעלי קצב דומה. נרשמתי למרתון ברלין, כדי לרוץ את רוב הדרך עם שחר ארגמן, בקצב השאפתני 3:06 שעות. לאחר ששחר העלה את רף היעד שלו לשלוש שעות, מרתון ברלין ירד מהפרק. במהלך אחד האימונים עם חגי עשת ואייל הראל, ציינתי שריצה בשיקגו, בין החגים, תשתלב נוח בלוח הזמנים. אם עפר שלח אכן ירוץ שם כפי שתכנן, יהיה לי אפילו מושך נהדר. עפר אישר, ונותרה רק בעיה קטנה: ההרשמה נסגרה חודש קודם לכן, רק 40,000 רצים ולא יותר. חגי הפטיר שלא יתכן שלא אמצא דרך להירשם.

שלחתי מיילים למארגנים, בדקתי, התייעצתי. כלום, ההרשמה סגורה. מצטערים, להתראות בשנה הבאה. אחרים שלחו אותי אל סוכני הנסיעות, וודאי יש להם תוכנית משולבת למרתון, בדומה להצעות למרתון ניו יורק – מצטערים, לשיקגו אין אפשרות כזאת. נחשון היפנה אותי לפורום Cool Running- גם שם כולם השיבו את פני ריקם. הגולש Crunningman סיים את המלצתו בפורום במלים This baby is closed. נשמע אבוד. טוב, אז זהו, רציתי שתדעו, שום דבר לא אבוד.
It ain't over until it's over . סרקתי את אתר המרתון, בדקתי כל שביב מידע, חיפשתי חלופות נוספות. הנה אחת שהצליחה: מאתרים את נותני החסות החשובים, יוצרים איתם קשר בלתי אמצעי, פונים ומקווים. זה עבד.

עשרים יום לאחר מכן, קבלתי הודעה שאני רשום באופן רשמי, וכל מה שנותר לי הוא לבחור את המיקצה המועדף עלי: Competitive, הקבוצה השלישית מההתחלה, לבעלי הישגים 3:00-3:16 שעות. נותר כחודש, ומה לגבי לינה ? במרכז העיר ובקרבת הזינוק אין חדר אחד לרפואה. לישון רחוק מהזינוק, בעיר שאינני מכיר ולהגיע מוקדם בבוקר ברכבת התחתית ? אחרי שבועיים של ניסיונות ברשת,

יש גם לינה מובטחת בהילטון, המקום ממנו יוצאים ההיסעים לתערוכה והכי קרוב לזינוק. יותר "מאורגן" מזה אי אפשר. בחודש שנותר אני מספיק להיפצע בפעם השלישית, פוסח על אימוני המהירות. יומיים לפני הזינוק, עדיין "חורק" ואשמח לסיים בזמן 3:15 שעות.
דאון טאון שיקגו. על קפה של בוקר אני מסכם עם עפר לגבי הקצב המתוכנן בחצי הראשון, אני מקפיץ ל- 4:25 דק"מ והוא מדבר על 7:05 דקות למייל. זה כמעט אותו קצב, אבל הוא מוסיף ואני מחמיץ את המלים הנוספות: שבע דקות עד שבע וחמש שניות למייל. אני מדבר על תוצאה שאפתנית 3:06 ש' במקרה הטוב. לו בראש יש כנראה שאיפה לרדת מ- 3:04.

שעתיים וחצי לפני הזינוק. השכמה מוקדמת לקפה ומאפה. קבענו למטה ליד המעליות. הלובי הענק הומה אדם, כולם לבושים באופן דומה, קשה לזהות את עפר עם כובע צמר וסוודר עבה. לשיפור הנשימה, עפר מציע לי פלסטר פלא שמדביקים על האף. צילום משותף ויוצאים לקור. נבלעים בהמון, מכוונים לצד הצפוני של גראנט פארק. מאחורי השיחים, כל הרצים נעמדים מול הקיר ומתרוקנים. זה המקום להיווכח, שמרוב מאמצים בבוקר להוריד משקל, שכחתי לגמרי לשתות. שעתיים לא שתיתי. קשה להגיע ל"מכלאה" שלנו, נדחקים בין עשרות אלפי הרצים והמלווים ולא מוצאים את פתח הכניסה. יד תומכת של הסדרן ואנחנו מטפסים וקופצים פנימה.

הגדרה פחות צפופה, יש מרחב להתנועע, הרגשה טובה. רוב הרצים מוותרים על הביגוד העודף, אני נשאר עטוף.
לא שומעים את ההזנקה, אבל לפנינו מתחילה תנועה קדימה בצעקות עידוד. יצאנו לדרך. השדרה רחבה ושזורה באיי תנועה. הקצב מהיר, אני מתנשף ומבקש מעפר להאט. עפר מציין שאני תמיד חושש שזה יתנקם בנו בהמשך. מייל ראשון, כבר נפטרתי מההתכווצות בשריר התאומים וגם השלכתי את הטרנינג. השעון מראה 6:40 דקות (מהר זה לא מילה) וממש לפנינו רצים שלושה פייסרים (נותני קצב) של 3:00 שעות. עפר מסכים להאט, אבל זה לא כוחות, נשארים בקצב מהיר מתחת לשבע דקות למייל. חוצים עוד פארק גדול, ספק גן החיות. חבורה בקהל מניפה שלט ענק, הקורא להעיף את בוש מהשלטון. חופש הדיבור, אמריקה.

חוצים את קו 10 ק"מ ב- 43:12 דקות, דקה שלמה מהר מדי. אני בשלי, מציע להאט, שואל את עפר אם יש לו בלב שאיפה לסיים בשלוש שעות כמו שחר. ברור שעדיף לי להמשיך יחד, מאבן דרך לאבן דרך, מאשר להאט ולהמשיך לבד. נכנסים לשכונה מסחרית וצפופה. חבורה ענקית של דראג קווינס בולטת בקהל. לקראת סימן העשרים ק"מ, נכנסים לרחוב פרנקלין של גורדי השחקים. קהל עצום ממתין לאורך המדרכות. בקרוב, ליד הסירס טאואר תמתין לנו הצלמת. בלי משים אנחנו מגבירים את הקצב. בעיות בזיהוי, התמונה הוחמצה. מייד לאחר מכן, יגיע השטיח של מחצית המרחק. 1:31:31 ש', ואני תוהה, האם אני רץ במרתון או בחצי מרתון. אם לא אשבר, ה- 3:06 ש' יגיע. במרתון פריז השנה, שבו קבעתי את השיא האישי, הגעתי לשלב הזה רק לאחר שלוש דקות נוספות. לאחר המרוץ ניתחתי את תוצאות הביניים והתברר לי שהיינו בתהליך

עקבי של האטה קלה. סביר להניח שפתיחה מעט יותר איטית, הייתה משפרת את ההישג הכללי.
בסימן 24 ק"מ, פרשן הספורט מצביע לימיננו על מבנה ענק, מרכז יונייטד, שבו משחקת קבוצת הכדורסל השיקגו בולז. ממול, במגרש החנייה הרחב, תזמורת הג'ז הולמת בתופים ומנגנת במרץ, מגונדרת בחליפות טוקסידו, קצת הזוי. הגב התחתון מציק לי, מדי פעם אני חולם ונותר מאחור, אבל מתעשת ומדביק את עפר. 25 ק"מ, עדיין יחד, אבל כנראה שלא אוכל להמשיך כך עד הסוף. בכל פעם אני מציב עוד יעד קטן קדימה. לקראת סימן ה- 30 אני סוגר פער של כמה מטרים ואנחנו דורכים יחד עם השטיח. 2:10:48 ש', שיא ל- 30 ק"מ כבר יש לנו.

קשה לי ואני מחפש שינוי שימריץ אותי. מסיר את הכסיות ותורם אותם לחסרי הבית. מקווה שיהיה לי קר בכפות הידיים. ליד השעון יש לי רצועה לזמני הריצה. הסקוטש שלה כבר נפתח ואני מנסה לתחוב את הרצועה לכיס האחורי. בדיעבד, באותן עשרות שניות, אני מאבד ריכוז ובלי משים מאט מאד. המסלול פונה שמאלה, עפר דוהר, פותח פער בן חמישים מטרים ואיננו מבחין בי. לקרוא לו שיחכה לי ? אבוד, הוא מתרחק. אני שולף את הג'ל השלישי, אולי ממנו תבוא הישועה. נכנסים לשכונה לטינית, חבורת נשים מבוגרות ונמוכות קומה מריעות לנו. עד עכשיו היה קשה, כעת מתחיל הקשה מאד.

סימן ק"מ 31. אני מנסה לבחור "קורבן", אבל הפעם אינני מצליח להדביק אותו. אני מתפשר ומתמקד בגבו של רץ אחר. לאחר כמה דקות, גם הוא נעלם לי באופק. לא הולך, אבל התהליך מסייע לי להחזיק בקצב 4:40 דק"מ ולא ליפול ממנו. המהלך של הקטע האחרון במרתון פריז כבר לא יחזור, אבדתי את התנופה. אתם מכירים את המאבק הפנימי בשלב הזה, להתמיד ולא להישבר. בכל רגע יש כעשרים איש בסביבה הקרובה. אני מאיץ בעצמי, עדיף שתבכה עכשיו מאשר שתבכה אחר כך, Better cry now than cry later. אני מדביק את הבלונדינית הצעירה שרצה לפני (כזאת מלאה, אם אתם דווקא רוצים לדעת) ולא מניח לה לעבור אותי. חורק שיניים אבל מרגיש שהקצב לא משהו. בכל פעם שהיא מגבירה ומגיחה מן הצד, אני מתאמץ ובורח לה. מדי פעם אני בוחר מישהו באופק ובקושי מצליח לעבור אותו. 40 ק"מ, 2:58:21 ש', עדיין המצב לא אבוד. אם אסיים בפחות מעשר דקות, אצליח לפחות להשוות את השיא האישי. הראש אמנם נותן פקודה להגביר, בפועל הרגליים הופכות כבדות יותר, הצעדים קטנים, הקצב כבר כמעט נושק ל- 5 דק"מ. שיא כבר לא יהיה היום.

כמעט הסוף. פונים ימינה לגשר רוזוולט. אני מתעכב מול הצלם ומניף ידיים בסטייל מנצח. ניסיתם פעם להרים ידיים אחרי שלוש שעות ריצה ? פנייה שמאלה, קהל עצום מעודד מהטריבונות, עוד שלוש מאות מטרים. הדרך מזכירה את מרתון ברלין, את מאתיים המטרים משער ברנדנבורג לסיום. פיניש, אבל בלי פיניש. 3:09:19 ש', טעם לא מוצדק של החמצה. אני נעטף ברדיד כסף גדול. תפוחים, לחמניות וכוסות בירה לאורך השולחנות.

והבלונדינית ? היא חלפה על פני בגשר והשיגה אותי בשלוש שניות, כעשרה מטרים. עפר שלח דהר וסיים 3:04:54 ש'.Ynet יכריז עליו כישראלי הראשון במרתון שיקגו (אם כך אני… הישראלי השני). 33,000 רצים סיימו את המרתון, לרבים מהם היה זה מרוץ המרתון הראשון. סיימתי במקום כללי 1,257, מקום 29 בקטגוריית הגיל 50-54.

קישורים קשורים
יובל אשל
לתמונות דראג קווינס
עופר שלח כתב על זה ב-YNET