איך מסכמים ADVENTURE RACE ל-520 קילומטרים של ריצה, רכיבה, חתירה בקיאקים וגלישת צוקים, הנמשך שבעה ימים ברצף? קשה לקלוט את בליל החוויות שעברנו – יום רודף לילה, רודף יום, עם תחושה שזה לא יגמר לעולם.
גלן כהן, ארי ביק, קרן גולדבלט, חברי משלחת אקספדישן אפריקה
קבוצת ה-Thrash Pigs מורכבת מ-10 ספורטאי אקסטרים שעברו מאיש ברזל לאתגר הבא – "Adventure Racing", שהנו שילוב של כל הנ"ל, עם תיק 10 ק"ג על הגב, תוך כדי ניווט עם מפה ומצפן, בתנאי שכל הקבוצה חייבת להישאר ביחד. למרוץ הזה יצאנו ארי ביק, קרן גולדבלט, ואני. ארי וקרן הם הספורטאים הכי קשוחים בארץ בתחום הזה, ויש לנו אלפי קילומטרים של ניסיון ביחד כקבוצה, באימונים בארץ ותחרויות בחו"ל.
נחתנו בפורט אליזבט בנקודה הכי דרום מזרחית של יבשת אפריקה, שלושה ימים לפני הזינוק, כדי להשאיר מספיק זמן להתארגן על אינסוף הפרטים הקטנים במרוץ כזה.
מוודאים שכל הציוד הגיע תקין, בעיקר האופניים. מרכיבים ומפרקים אותם שוב כדי לארוז אותם לתוך הקופסאות המיוחדות שהמרוץ מספק להסעה מנקודה לנקודה. מקבלים תדריך ומפות לחלק הראשון, ומתחילים לתכנן את המסלול ואת הלוגיסטיקה המסובכת. למעשה, מגיעים בממוצע פעם ביום ל"שטח החלפה" שבו מחכה לך קופסת האופניים והציוד שלך. צריך להכין את הציוד באופן סופר מדויק מכיוון שיש לך שתי קופסאות ציוד, ורק אחת מהן תהיה בשטח ההחלפה הנוכחי, בזמן שהשנייה בדרך לשטח ההחלפה הבא. טעות קטנה תגרום לך לרוץ 50 ק"מ בנעלי אופניים, או לחתור בלילה בקיאק רטוב עד העצם בלי ביגוד למים.
טקס הפתיחה מרשים וחגיגי, ואנחנו פוגשים את חברי 40 הקבוצות שמשתתפים השנה באירוע. חלקם מקצוענים שחותרים לפודיום, וחלק כמונו – אוהבי הספורט שרק רוצים להשלים את כל המסלול ולשרוד. להפתעתנו אנחנו מגלים צוות יהודי ממקסיקו שמייצג עמותה המגייסת תרומות למען אפריקה.
יום ראשון
השעון מצלצל בחמש בבוקר, ומרגישים פרפרים בבטן לקראת הזינוק. מודאגים מהקיאקים מכיוון שאנו רק שלושה חותרים בזמן ששאר הקבוצות הם ארבעה. שמענו סיפורי זוועה של מתחרים משנה שעברה שתיארו את הסיוט של לג הפתיחה של הקיאק בים הפתוח עם גלים גבוהים שהפכו את כל הקייקים בדקות הראשונות של המרוץ. אנחנו נושמים לרווחה לנוכח הידיעה שהלג הראשון של הקיאק בוטל בגלל ים סוער. במקום זה, נרוץ עוד כמה קילומטרים לתעלה. מזנקים עם הזריחה בחוף ים מדהים דרך שרוול עם דגלים של 14 מדינות משתתפות.
ריצה קלילה של 10 קילומטר לאורך החוף ומגיעים לקיאקים. מתארגנים על הציוד, וסוחבים את הקיאקים במשך 400 מטר. כבד, והם עוד לא רווים במים. עד לתעלה וקופצים פנימה…בגלל השינוי בקטע הזה, אנחנו שוכחים לרשום את הקוד בנ"צ של נקודת המעבר לקיאקים. מבינים את זה אחרי כחצי שעה של חתירה בתעלות ומחליטים להסתובב ולחזור לקרוא את הקוד. בדרך חזרה הצוות המקסיקני מבחין בנו ומוסר לנו את הקוד כדי לחסוך לנו את הבאסה של החזרה. אנחנו צועקים להם "עם ישראל חי" ומוסרים להם טיפ לגבי הנ"צ הבא. לא ציפינו שנחווה את הערך "כל ישראל ערבים זה לזה" בקצה הנידח של אפריקה. אחרי 25 קילומטרים של חתירה שמחנו לראות את נקודת הסיום, אך נדרשנו לסחוב את הקיאקים 800 מטר בעלייה. הם יותר כבדים כהם רווי מים.
הצוות הישראלי לאקספדישן אפריקה בטקס הפתיחה
עוברים לניווט רגלי ואיסוף נ"צים. זאת היתה הפוגה של כמה שעות מהקיאקים, עד שהגענו לסכר ועלינו עליהם שוב כדי לחתור עוד 25 ק"מ לתוך הלילה עם רוחות חזקות. סיימנו ב-21:00 בקור, רטובים ועייפים, מחליפים בגדים, מרכיבים את האופניים ויוצאים לרכיבה של 90 ק"מ בשטח עם 2,500 מטר טיפוס. התכנית היתה לרכוב עד הבוקר בלי לישון, אך ב-3 לפנות בוקר קרן מתחילה להתנדנד כמו שיכורה. החלטנו לעצור וישנו כמו כלבים בצד הדרך. קמים כמו חדשים וממשיכים לרכוב עד עלות השחר. מגיעים לשטח החלפה הבא ב-7:30 בבוקר.
יום שני
אחרי שעה בדיוק יצאנו כאשר האופניים ארוזים בחזרה בקופסה, ואנחנו לבושים ומצוידים ללג של 60 ק"מ ברגל. רובו עובר לאורך נהר בקניון מרהיב של שמורת טבע. השמורה שורצת עדרי בפאלו פראים ומסוכנים, והגדירו שאסור לנוע בשמורה בשעות החשיכה מחשש להיתקלות עם בפאלו עצבניים.
נכנסנו לקניון ב-10 בבוקר, זוכרים את המילים של מארגן המרוץ שאמר "לחפש את התוואי הנוח, ולחשוב כמו בפאלו". אחרי 7 שעות של מלחמה בסבך, חצינו 16 ק"מ בלבד לאורך הנהר. לכן נאלצנו לבלות את הלילה על גדת הנהר בשמורה מלווים במיליוני הכוכבים של כדור הארץ הדרומי. בדרך כלל במרוצים כאלו, הטקטיקה שלנו היא לישון 90 דקות ללילה, לקבל מחזור REM שלם, ולהמשיך הלאה במשך 6 ימים רצופים. הקטע הזה בשמורה טרף לנו את הקלפים. הפעם תכננו לא לישון בכלל בלילה הראשון והשלישי, בידיעה שנישן טוב בלילה השני בשמורה. הדלקנו מדורה, התכרבלנו בשקי שינה וישנו 7 שעות מתוקות.
חתירה בקיאקים באקספדישן אפריקה
יום שלישי
יצאנו לדרך באור ראשון, ונצמדנו לקבוצה 32 שנראה שהם חוצים את מכשולי המים במיומנות גבוהה בהובלת מריו, שקראנו לו סופר מריו בגלל החוש השביעי שלו.
הקשר עם 32 התברר להיות אחד ההיילייטים של המרוץ. אנו מדברים ומתיידדים אתם. כשהם קמו אחרי עצירה והקפטן שלהם פנה אלי ושאל אם אנחנו מוכנים, המחווה הקטנה הזאת נגעה ללב כי הבנו שהם רוצים שיתוף פעולה ולא מנסים להשאיר אותנו מאחור. המשכנו יחד, ולהקת בבונים שעירה ופראית חוצה את השביל מולנו ומטפסת למצוקים.
ממשיכים לנווט, וכשהתקשינו למצוא את הנ"צ הבא, עשיתי טעות וחיפשתי בהמשך הנהר, בזמן שקבוצה 32 עזבה את הערוץ. בדיעבד הבנו את הטעות שלי והתבאסנו שבזבזנו חצי שעה יקרה וכנראה איבדנו אותם לקראת הקטע הקריטי הזה. באיזור הזה הזהירו אותנו שיש בפאלו פראי והחזקנו את צופר האוויר ביד לפי ההנחיות – מוכנים לצפור.
דחפנו חזק כי חששנו להיתקע לבד מול הבפאלו. אחרי שעה של טיפוס מאומץ הופתענו לגלות שהדבקנו את הקבוצה השנייה. מסתבר שהם התברברו בעלייה ואנחנו התקדמנו מאד מהר. שמחנו מאד על החיבור מחדש, והם סיפרו לנו שניסו לשרוק ולסמן לנו כאשר הם מצאו את הנ"צ הקודם, אך לא שמענו אותם. המשכנו ביחד עוד כמה שעות טובות עד לשטח החלפה.
הלג הזה של 60 ק"מ בשמורה לאורך הנהר הפראי לקח לנו כ-20 שעות של עבודה מאומצת. רוב הזמן הזה הנעליים רטובות ומלאות חול וחצץ, ואת תג המחיר נראה בהמשך המרוץ. נכנסנו מותשים לשטח החלפה אך התארגנו על הציוד, עלינו על האופניים ויצאנו ללילה שלם של רכיבה די מטורפת. 100 ק"מ עם 2,800 מטר טיפוס, אבל לפני הטיפוס צ'יפרו אותנו בקטע של 12 ק"מ לאורך נהר זורם על שביל עזים שבקושי ניתן להבחין בו ביום. לא מספיק שאנחנו מנווטים בלילה ומחפשים את השביל, לפי המפה השביל חוצה את הנהר עשר פעמים. שתבינו מה זה חציית נחל – פתאום השביל מגיע למים עם חומה של קנה סוף בגובה שני מטר, וצריך לדחוף את האופניים דרך הקנים תוך כדי שהמים מעמיקים לפעמים עד לגובה החזה.
את 12 הקילומטרים האלו חצינו במשך 6 שעות כולל בירבורים, סחיבת האופניים תוך סבך עבה, מעל גזעי עצים, ודרך המים הקפואים. היו לא מעט קבוצות שוויתרו על הקטע הזה כי שמעו שהוא קשה מדי, והיו גם קבוצות שבילו מעל 10 שעות בנהר. אחרי החוויה הזאת, נפרדנו ממריו וצוות 32 כי הם תכננו לישון. דחפנו וטיפסנו 2,500 מטרים קשוחים עד אור הבוקר, בלי שינה, בזכות השינה הארוכה של לילה קודם.
הצוות הישראלי באקספדישן אפריקה
יום רביעי
ב-9:30 בבוקר אנחנו מרגישים שהקצב טוב, אפילו עוקפים קבוצות שוויתרו על הקטע הקשה בנהר, ואז בום! תקלת אופניים, הציר האחורי נשבר והאופניים מושבתות. במזל הצלחנו להתחבר לטכנאי שהביא לנו גלגל נוסף והפסדנו שלוש וחצי שעות יקרות, אך לפחות יכולנו להמשיך. מהנקודה הזאת נלחצנו והרגשנו ספק מסוים אם נצליח לסיים את כל המסלול בזמן המקורי שקיווינו – לפני כניסת שבת. מבלים מעט זמן בשטח ההחלפה, יוצאים לטרק, ויורדים מצוק בסנפלינג – תלויים 50 מטר מעל הנהר בחושך עד לקיאקים המחכים לנו.
יוצאים לחתירה האחרונה של 25 ק"מ בקיאק לאורך נהר. כיבינו את פנסי הראש שלנו רוב הזמן, והיה נוף סוריאליסטי, רומנטי, עם פס הכסף של הירח שמשתקף על המים. הגענו לשטח ההחלפה באחת לפנות בוקר ופגשנו שם עוד 4 קבוצות, כולל 32 שהחליטו לישון. שוב החלטנו לעמוד מול הפיתוי לישון, ויצאנו ללג הבא שהינו 18 ק"מ ברגל, בידיעה שאחרי 3 ק"מ יש נהר שחייבים לחצות בשחייה. כאן התחילה הרפתקה שממחישה שמרוץ כזה הוא סוג של רכבת הרים, רגע אתה למעלה, רגע למטה, אתה לא יודע מה מחכה לך מעבר לסיבוב, ואין רגע דל. אם יש רגע דל, אז צפה פגיעה.
נלחמנו בבוץ טובעני שכמעט בלע את הנעליים שלנו וגרם לנו להחליק על הראש. מגיעים לתחילת החצייה של השחייה ב-3 לפנות בוקר. קור כלבים, מתפשטים לתחתונים, אוטמים את התרמיל הכבד, מתבייתים על פיסת חוף ממול וצועדים פנימה בהחלטיות עד שהמים מגיעים לצוואר. מבינים שאין ברירה ומתחילים לשחות. מרגישים את הזרם האדיר של הנהר המנסה לסחוף אותנו במורד הנהר לכיוון הים. צועקים, "להישאר ביחד", אך אני מתקשה להתנגד לזרם, ומוצא את עצמי נסחף הצידה תוך כדי שאורות הפנסים של ארי וקרן מתרחקים.
למרות שאני מיומן מספיק לשחות 4 ק"מ בתחרויות איש ברזל, אני שוחה בכל הכוח ומרגיש שאני בקושי מתקדם. אי שם באמצע החצייה, שתי הגדות נראות מאד רחוקות והלחץ עולה. קרן מודאגת שאני מתרחק וצועקת לעברי. אני אומר בקול רגוע שהכל בסדר למרות תחושה שאני נלחם על חיי. הזרם רק הולך ומתחזק כשאנחנו באמצע הנהר, ויש חשש שהוא יסחוף אותנו לים.
הצוות הישראלי באקספדישן אפריקה
מתנשפים ומרגישים קרוב לאפיסת כוחות. המרחק בינינו עדיין גדול והגדה נראית רחוקה, ואז באופן פלאי הזרם משתנה בסוג של מערבולת שמביאה את קרן וארי אלי במהירות עצומה. תוך כמה שניות אנחנו מרגישים את הקרקעית תחת רגלינו. בצרחות וצהלה, אנו עוזרים אחד לשני לצאת מהמים לחוף שהופיע פתאום כמו לצוות של אוניה טרופה שהגיעה לחוף מבטחים. קור כלבים בחוץ ואנו פועלים בקדחתנות להתלבש ולהתחמם. פותחים את כל אריזות הציוד, ומנסים להתלבש תוך כדי שאנו רועדים ללא שליטה. מרוב חציות מים לא נשארו לנו מספיק שכבות חמות, ואנו שולפים את שקי השינה ולובשים אותם כשכבה. ארי קרוב להיפותרמיה, ואנחנו מבינים שחייבים לנוע לכיוון הנ"צ הנמצא קילומטר מאתנו כדי להתחמם.
מתארגנים על הציוד, ומחפשים את התצ"א עם סימון הנ"צ.- שיט! השארנו אותה בגדה השנייה! אין מצב בעולם שמישהו מאתנו יסתכן בחצייה נוספת, לכן החלטנו לחכות בגדה הזאת עד שיחצה צוות נוסף ונצלם את התצ"א שלהם. אחרי כמה שעות של ניסיונות שווא למצוא את הנ"צ ללא תצ"א, הגיע צוות אחר. צילמנו את התצ"א, התארגנו על הציוד ויצאנו לדרך. השחר עלה, והמשכנו במשך 15 ק"מ לאורך קו החוף עד לשטח החלפה. בקילומטרים האחרונים בקושי הצלחתי לדרוך על כפות הרגליים מרוב יבלות, ולא ברור אם ניתן בכלל להמשיך במרוץ במצב כזה.
גלן כהן | פסיכולוג קליני ואיש ברזל, מייסד חברת go beyond לצמיחה אישית וארגונית
מרתק!!!