המועד הולך וקרב ומפלס ההתרגשות ממשיך לעלות. נותרו עוד כ-80 יום עד הישראמן, ואצלי עולים קצב פעימות הלב, החששות,ההתרגשות, השאלות שמנקרות – מה יקרה אם כן ומה יקרה אם לא… אני מניח שאצל הרבה ספורטאים המחשבות האלה עוברות בראש – זה חלק מההערכות הנפשית. מדמיינים את התחרות, מנסים לאתר את נקודות התורפה ובזמן שנותר מנסים לחזק אותן. ואולי הרף שהעמדתי גבוה מדי?
מאת:עדי דויטש
להיות ספורטאי מסטרס מחייב הקפדה על לו"ז. סדר היום משלב עבודה, משפחה, ובתוך כל המחויבויות השוטפות צריך לשלב את האימונים התובעניים. המשמעות היא, כמובן, ויתור על חלק מההנאות (להתפנק עוד שעה במיטה עם הפוך, בילוי סוער עד שעות הלילה המאוחרות וכו') כדי להגשים את המטרות הספורטיביות. השכמה יומית מוקדמת (5:30) כדי להספיק לעשות אימון בוקר של שעתיים, התארגנות מהירה וטיסה למשרד כי כמו שנאמר "אם אין קמח אין תורה ". שעות הערב המאוחרות מוקדשות לשני המקצועות הנוספים – שחייה וריצה. אידיאלי? ברור שלא, אבל אלו הם התנאים של ספורטאי מסטרס, ואני לא מקטר, בייחוד כשלמדתי כבר להבין שבשבילי אלו הן הנאות החיים.
ההשכמה בשעות הבוקר הפכה כאמור לשגרה, בשבועות האחרונים הבקרים צוננים והקרירות אינה נותנת "לשקוע", היא מדרבנת וממריצה. אני רוכב כ-250-300 ק"מ, מקיים בבריכה שני אימונים עם הקבוצה ואימון שלישי לבד, לעיתים בים, והקילומטראז' השבועי שלי בריצה הולך ועולה: ריצה אחת ארוכה של 20-25 ק"מ ושתי ריצות של 10-12 ק"מ. זה החלק שהכי קשה לי, ואני מקווה לצלוח אותו בשלום. לעיתים כשאני מסיים את הריצה "על גחוני", אני תוהה האם אעמוד בזה. השבוע, לאחר אימון הריצה הארוך ובייאושי כי רב, הרמתי טלפון לאיתן חרמון לבקש עצתו. איתן קטוע מתחת לברך כמוני , אבל ההבדל הוא שהוא רץ איכותי ומוכשר (36-37 דקות ל 10 ק"מ ו -3.05-3.08 למרתון!) ובעל ניסיון רב. ביקשתי ממנו כמה טיפים, והוא, בפתיחות ובאריכות, השיא לי עצות שאני מקווה שיועילו לי. איתן טס השבוע לאוקלהומה ארה"ב להשתתף במרתון מטעם ארגון תקוות – בהצלחה לך מכולנו!
בשבועיים-שלושה האחרונים היו מספר אירועים ואירועי ספורט אותם שילבתי בתוכניות האימון החודשיות שלי וההשתתפות בהם מענגת ומכניסה טעם ודרייב לחיים, ומבהירים לי למה אנחנו כל כך אוהבים לעסוק בספורט.
מרוץ נייקי
חוויה אדירה של עשרות אלפי רצים, התרגשות וחשמל באוויר. אתה חש שלמרות היותך אחד מתוך עשרות אלפים, יש לך מקום. נכון שרצי הגוש השני השלישי לא היו יכולים לעשות תוצאה, אבל בינינו – זו לא המטרה של מירוץ נייקי, והביטוי של עשרות אלפי אנשים היה חזק ומרגש. אי של שפיות בארצנו הקטנטונת!
מרסיי שש שעות אחרי מרוץ הלילה של נייקי בתל אביב כבר כבר הייתי בדרכי למרסיי, צרפת, לכנס הקהילות היהודיות באירופה מטעם מקום עבודתי בחברה למתנ"סים ורשת חוויות רחובות אותה אני מנהל. מעבר מחוויה אחת לשנייה, מריגוש של ריצה באדרנלין מטורף לכנס שנועד לחיזוק הקהילות היהודיות. בין המפגשים הרבים שקיימנו שם, נפגשנו גם עם מנהלי "מכבי מרסיי", והיה מרתק לשמוע מהם על העשייה היומית שלהם, על הרצון לפתח פעילות ספורט ייחודית בסביבה שלא תמיד תומכת ולראות את העיניים הבורקות בדברם על האימונים ועל ההכנות לקראת משחקי המכביה שייערכו בקיץ הקרוב.
בשביל השנטי – מסע האופניים בשביל השנטי
בשביל השנטי היה מסע אופניים שכולו חוויה צרופה, שהלכה והתעצמה עד לסיום המרגש. מאות רבות של רוכבים, שלמרות מזג אויר גשום ביציאה לא נרתעו ויצרו דבוקה ענקית עם חיבור ומכנה משותף חזק, שהוא האהבה לאדם, 
לאופניים ולספורט. היו אלו קבוצות מאורגנות, רוכבים בודדים ומשפחות שלא את כולם הכרנו, רוכבים מיומנים לצידם של מתחילים, כשלכולם דבר אחד משותף, חזק ומחבר. מאות הרוכבים הצביעו בגלגלים והבהירו כי יש מקום לענף אופניים בארץ, יש רצון ומקום לארועים עממיים, אנשים צמאים לרכוב, ליהנות מיפי הארץ ולהתמודד עם אתגרי מרחק, כל אחד עם האתגר האישי שלו. המסע הזה הצליח לחבר מספר מטרות חשובות לכדי אלומה אחת חזקה, שהיא התרומה לבית השנטי ולילדים מקסימים שגורלם לא שפר עליהם, והבתים המופלאים הללו, בית השנטי בתל אביב ובמדבר מהווים עבורם את המשענת הבטוחה, הדואגת למחסורם, מחנכת ומעצבת את התבגרותם.
לאופניים ולספורט. היו אלו קבוצות מאורגנות, רוכבים בודדים ומשפחות שלא את כולם הכרנו, רוכבים מיומנים לצידם של מתחילים, כשלכולם דבר אחד משותף, חזק ומחבר. מאות הרוכבים הצביעו בגלגלים והבהירו כי יש מקום לענף אופניים בארץ, יש רצון ומקום לארועים עממיים, אנשים צמאים לרכוב, ליהנות מיפי הארץ ולהתמודד עם אתגרי מרחק, כל אחד עם האתגר האישי שלו. המסע הזה הצליח לחבר מספר מטרות חשובות לכדי אלומה אחת חזקה, שהיא התרומה לבית השנטי ולילדים מקסימים שגורלם לא שפר עליהם, והבתים המופלאים הללו, בית השנטי בתל אביב ובמדבר מהווים עבורם את המשענת הבטוחה, הדואגת למחסורם, מחנכת ומעצבת את התבגרותם. כל זה מתאפשר בזכות אנשים נהדרים שמנהלים אותו ובזכות תרומות של אנשים יקרים עם לב רחב. מטרה שנייה היא לזכרו של שניאור חשין שנהרג בתאונת פגע וברח בעת שרכב על אופניו, ומשפחתו תרמה להקמת גן האירועים המקסים בבית השנטי המופעל על ידי בני הנוער. לא הכרתי אישית את שניאור אבל אני מכיר את חבריו שסיפרו על אישיות מדהימה, איש משפחה ורוכב מוכשר. מסע זה הוא זיכרון חי המאיר את דרכנו ולא נותן לנו לשכוח אותו.
האירוע שאורגן בהקפדה על כל הפרטים הפינוקים ועם רגישות רבה כאמור, וטקס הסיום והדברים שנאמרו בו, הותירו בכולם חוויה מרגשת עם דמעת התרגשות ובתקווה שנפגש כולנו ב 2.11.2013 כפי שמריומה ומיכאל הודיעו.
משחה פוסידוןביום שישי התייצבו כ-700 שחיינים למשחה פוסידון ה-2. במשחה היו שני מרחקי שחייה: 1.9 ק"מ עממי/תחרותי ו-3.8 ק"מ עממי/תחרותי. יש משהו בים ובאנשים הללו, שלמרות התורים והעיכוב הקל בהזנקות הכל התנהל באווירה נעימה ובחיוך ובלי לחץ ועצבים. רובי וניר משוונג התגייסו ברצון לקחת את "רגלי" מהיאכטה ולהעבירה לקו הסיום… קצת מביך אבל היה אחלה, חברים! הים קצת קריר (24 מעלות) אבל הרבה יותר חם מאשר בניו זילנד. אני מזהה שיש לי בעיות התמצאות במרחב ושקווי השחייה שלי לא ממש ישרים, ואחרי ההקפה הראשונה כבר הרגשתי את הצינה בגופי. זו הייתה הפעם הראשונה שלי שבה תרגלתי את המרחק של האיירונמן, למדתי לשמור על קצב וכיוון. התוצאה לא משהו – 1.23, ותודה לחיים אייז והדר ששלפו אותי מהים לגשר הסיום, למגבת המפנקת ולפירות המרעננים שחיכו וחייכו לנו על החוף.
המשחה התקיים במקביל להתרחשויות בדרום, מדגיש את הניגודיות שקיימת בקרבנו. מחד אירועים סוערים בדרום, הפצצות וירי טילים ומאידך אירוע ספורטיבי נהדר, אי של שפיות בכאוס המזרח תיכוני.
גדוד הקרקל
ובשולי הדברים ואולי לא – השבוע הוזמנתי לשיחה עם גדוד הקרקל ששהה בסדרת חינוך בלטרון. בגדוד משרתת בתי הצעירה יובל. נפגשתי עם הלוחמים והלוחמות שבחרו לעשות שירות איכותי, שיתפתי אותם בסיפור האישי שלי, סיפרתי על השירות הצבאי והעיסוק הספורטיבי, על המפגשים והחוויות שחוויתי בזכות הספורט. היה מרגש לראות את פניהם של החיילים הצעירים, לשמוע את שאלותיהם ולקבל את הערכתם. ומפה אשלח להם ברכת שלום והצלחה.
שלכם ,
עדי דויטש
Live life without limitation!
צילום על האופניים: אלכס תומשוב
19.11.2012
עדי דיוטש
