גוון קנינג ואריאל הלר סיימו את חצי הדרך במבצע ה-10 מרתונים ב-10 ימים. העובדה כי מסלול היום היה במגרש הביתי שלי לא אפשרה לי להישאר אדיש, בבית או בכל צורה ומקום אחר אלא לצידם על כבישי העמק

מאת:יאיר בן עמי

• מפת המרתון ה-5 מ-10, מבית אלפא עד נהלל – כאן
• כתבה מקדימה למבצע 10 מרתונים ב-10 ימים – כאן
כתבה על המרתון ה-4 מ-10, מבן שמן לרמת החיל- כאן

מבית אלפא עד נהלל הוא המשפט המזוהה ביותר עם "שיר העמק" אותו כתב נתן אלתרמן (הלחין דניאל סמבורסקי), ועל פיו תפר גוון קנינג את מסלול המרתון החמישי, מעשרה, אותו הוא רץ עם אריאל הלר. כשהייתי בדרך לפגושם נזכרתי דווקא בביצוע המחתרתי של להקת האריות ולא בביצוע של גבעטרון או הפרברים.

החיבור בין כל נתוני הריצה, המרתון החמישי מעשרה, שהתקיים היום בעמק יזרעאל והביא את הצמד אל מחצית הדרך, אינו מורכב מדיי אך בוודאי רב פריטים. קנינג הוא בן קיבוץ כפר המכבי, הלר הוא בן קיבוץ בארות יצחק, תוואי המסלול הוא בין קיבוצי העמק בעלי עבר והווה מפוארים בתחומי הספורט השונים, עבדכם הנאמן, החתום על כתבה זו, בן קיבוץ הנושק לעמק מהצד ההררי בדרום. מעל ריחף כל הזמן, מהזינוק (מבית אלפא) ועד (נהלל) לסיום, השיר המזוהה עם העמק ונקרא "שיר העמק" או אם תרצו הגדרה של תחושת היום – "ארץ תפארת".

צריך להגיע לעמק ולהיות בריצה של צמד משוגעים חיוביים כקנינג – הלר, ביום אביבי ופריחת שדות החיטה, כדי להבין את היצירתיות הבלתי נדלית המכונה מוזה ואשר ליוותה את כל היום, אפילו במשפט הראשון שאמר קנינג כשהגיע לסיום בנהלל ואליו עוד נגיע. לרוץ מרתון זה סוג של מופרעות נפשית. לא מהסוג השלילי, אם כי גם לזה אפשר להגיע, אלא מהסוג החיובי. הצבת מטרה של ריצת 42.195 ק"מ, אשר נהגתה בזכות סיפור על חייל, שליח, שהתמוטט ומת, חייבת להכיל מעט אי שפיות. כשמדובר ב-10 ריצות מרתון ב-10 ימים רצופים מדובר במופרעות חזקה, ועם זאת אי אפשר שלא להידבק בחן, בחיוביות וביצירתיות של הצמד קנינג – הלר כשנמצאים במחציתם. לקחתי פער של כעשרים דקות (הערכתי להגעה לעפולה) כדי לפגוש את הוואן המלווה עם חבורת הרצים של המבצע. בירת העמק הייתה מחצית הדרך של המרתון בו השניים הגיעו גם למחצית המבצע. יריב הלר, אחיו של אריאל וחלק מצוות המבצע, לא השיב לטלפון. בדיעבד התברר לי כי הוא רץ מדי יום את חצי המרחק או במילים שלו: "כואב אבל פחות".

בין הניסיונות הטלפונים שמתי לב כי השעון לא באמת מחכה שאדע היכן השניים ותשובה עדיין אין, והחלטתי שזה שווה נדנוד נוסף לשרון כתב, מהיח"צ של נייקי – נותנת החסות של המבצע. כתב הפנתה אותי אל רז חצרוני שאכן קיבלה את שיחת הטלפון ממני לטובת התאום ונקודת המפגש. במהלך הנסיעה התחלתי לחבר שם משפחה אל ההיסטוריה של הריצות הארוכות בארץ חמדת ואכן, כשנפגשנו, הסבירה לי רז חצרוני כי אבא שלה הוא אחיין של אותו ציון חצרוני – מהשמות הגדולים של הריצה למרחקים ארוכים בארץ ישראל היפה, זו שבה יכול היה ילד מקיבוץ בצפון לקרוא ב"על המשמר" ז"ל על ביצועי רצים למרחקים ארוכים ולא רק על כדורגלנים, והילד הזה הוא אני.

את הצמד הרץ פגשתי בסמוך לקיבוץ מזרע, מעט לפני שפנו אל כביש מספר 73 המלא בהיסטוריה ספורטיבית קיבוצית. מהישובים על הכביש קיבוץ גבת של קבוצת הכדורסל, זו של איתמר מרזל, בועז ינאי, אור גורן וגביע המדינה בשנת 1976. לא רחוק משם יושב קיבוץ רמת דוד אשר מזה שנתיים עובר לנוהל שבת למשך כמה ימים של ישראמן סמסונג. קו הסיום של המרתון החמישי של קנינג – הלר נושק למגרש הבית של קבוצת עמק האושר, ושם נזכרנו בקבוצות. לפני שכולם קופצים רק אומר כי לו הייתי ממשיך באזכורן הכתבה הזו הייתה מסתיימת הרבה אחרי סיום מבצע 10 מרתונים ב-10 ימים.

העמק הוא מרכז ספורט שאי אפשר להבין את גודלו אלא אם אתה חלק ממנו. בסוף השבוע האחרון התקיימו שני מרוצי אופני הרים בינלאומיים בקיבוץ משמר העמק, אבל על זה בכתבה אחרת, משום שהתכנסנו כאן לטובת 10 ב-10 של קנינג – הלר.

לאורך כל כביש 73 אפשר היה לראות בקלות את האטת המכוניות כשהנהגים מבחינים בחבורת הרצים. קנינג והלר עטופים במספר רצים, חברים מקבוצת myway, המלווים אותם בכל יום וגם בוואן ממותג מבצע 10 מרתונים ב-10 ימים. זהו וואן אופייני להובלת להקת רוק להופעות. נהג הוואן הודה כי בדרך כלל הוא באמת מסיע להקות או שחקנים להופעות. רז חצרוני, הבת של האחיין של אותו רץ מאז, מנהלת את המסע מטעם חברת ההפקות אבל לא רק היא על המסלול. יואב ויעל הלר הגיעו לריצה גם ולא במקרה יש להם שם משפחה כשל אריאל או יריב. הם ההורים, או אם תרצו הסיבה הגנטית להיווצרות מי שמסוגל לבצע מרתון אחרי מרתון ועוד לחייך.

קצת לפני צומת אגם ברוך, קיבוץ יפעת והכניסה למגדל העמק, פותח קנינג איזה מבער בלתי הגיוני, ביחס לעובדה שהוא בדרך להשלמת מרתון חמישי בחמשה ימים, ומתרחק מהחבורה. כשאני שואל אותו לפשר הביצוע הבלתי הגיוני הוא מעלה חיוך שבין עייפות לשובבות, הרבה הנאה ואומר: "לשחרר קצת אנדורפינים מדי פעם". בואו נתעכב רגע על המילה הזו, אנדורפינים.  וויקיפדיה מציע הסבר הכולל: " חלק מקבוצה של חומרים כימיים המצויים באופן טבעי במוח, ומסייעים לשיכוך כאב ולשיפור מצב הרוח", תראו את התמונה הזו ותבינו כמה ההגדרה קולעת.

בהגיעם לצומת הכניסה לנהלל מתברר כי חסרים עוד כשלושה וחצי ק"מ למרתון תיקני. על פי שפת הגוף של דבוקת הרצים נראה כי הוויתור על השלמת המרחק לא חלף אפילו ברמז במוחם, ואם נחזור לאנדורפינים הם כנראה כבר מילאו את החלק החשוב שלהם כגבעולי החיטה בשדות סביבם. החבורה ממשיכה לצומת נהלל.

עם הגיעם חזרה לתחנת הסיום בכניסה לנהלל, מתברר כי חסר עוד מעט למרתון, קנינג מסמן 1 עם ידו והחבורה מתרחקת לתוך הישוב הבנוי מעגלים. אבי פרץ, נהג אוטובוס במועצה האזורית עמק יזרעאל, שהגיע במיוחד כדי לחכות לקנינג – הלר על קו הסיום נאלץ לעזוב: "אני לא מבין את זה, רצתי מרתון וגם את אולטרה הר לעמק כמה פעמים, ביום שישי ארוץ במרתון תל אביב במרחק המלא, איך הם עושים דבר כזה?!". העובדה שהחבורה מתעקשת להשלים את המרחק המלא מונעת מפרץ לראותם בסיום, האוטובוס הצהוב חייב לצאת להסעה והוא עוזב בצער.

זו שעת הפקק ביציאה מנהלל. כל מי שגר בעמק מכיר את הפקק הנוצר ביציאה מהישוב בשעות בהם התלמידים חוזרים לבתים. ההתרחשות וההתארגנות בכניסה לנהלל לא נעלמים מעיניי שוכני הפקק ואחד מהם צועק לי מרכבו: "אלו החבר'ה של 10 מרתונים ב-10 ימים?". אני משיב לו שכן והוא מעדכן אותי: "עוקב אחריהם כל יום, מטורפים, אבל תותחים". קבוצה עם חולצות כחולות ושרוכים אדומים, המגדירה אותם כנוער טוב, טורחת להיכנס לאזור הסיום ולהתעדכן: "מה זה פה הדבר הזה?" וכשהם מבינים על מה ולמה הם מגיבים בשלל תנועות ופרצופים אשר מכל אחד מהם אפשר היה להתחיל מחזה, או לפחות ערב סטנד אפ.

החבורה חוזרת רק אחרי שהושלם המרחק במלוא ולאחר כמה נפנופי ידיים הם מציגים את המכשירים המעידים על השלמת המבצע. קנינג מסכם את היום במשפט המתבקש: "באה מנוחה ליגע". רציתי להזכיר לו שזה יקרה רק ביום שישי כשהם ישלימו את מרתון ג'ילט תל אביב, אבל התאפקתי, למה להכאיב למי שכבר כואב לו דווקא ברגע של סיפוק ועם סיומו של מרתון חמישי ברציפות?! נערה מתקרבת אל הסככה של קו הסיום בכניסה לנהלל: "אפשר לדעת מה קורה פה?", היא שואלת במתיקות מנוגדת לאופי השאלה. היא מקבלת הסבר ולסתה נשמטת כאילו אך גילתה את כח הכבידה, עיניה משנות הבעה בין אי אמון מוחלט, להבנה כי מישהו מנסה לספר לה בדיחה ואז היא קולטת את המראות סביבה. הלר ומלוויו עם שקיות קרח על הרגליים, קנינג עוד מעניק ראיון כיאה לנוף הרומנטי, במרכז שדה בפריחתו, אוכל שלא מתחשב בדיאטה כלשהי על השולחן…  "איך אפשר לעשות דבר כזה?" שואלת הנערה שבינתיים גם זוהתה כליאור, שחקנית כדורסל מקרית טבעון (כמעט חרוז). דומה כי ההתאוששות מהגילוי קשה לה מזו לה נזקקים הלר או קנינג מהריצה. היא מניפה אצבע, ספק מאיימת או שמא מבטיחה, מול הלר העסוק בהתאוששות, ואומרת: "אני עוד ארוץ פעם מרתון, אני מבטיחה, אבל עשרה מרתונים בעשרה ימים, איך אפשר… איך אפשר… " והיא מתרחקת אל עבר תחנת האוטובוס כשהבטחתה לרוץ מרתון ושאלתה על איך אפשר ממשיכות לרחף באוויר צהרי היום של העמק. לפחות לגבי השאלה נדע את התשובה נדע רק ביום שישי הבא.

גם ליאור מטבעון לא מבינה איך אפשר

זה מה שעשינו היום

ראיון בים השיבולים