לקריאת טור 01 | טור 02 | טור 03 | טור 04 | טור 05 | טור 06 ואחרון |

בחודשים האחרונים שיתפתי ב"זמן אמת" כאן בשוונג, את תהליך ההכנה שלי לקראת מרוץ ה100 מייל חומת ברלין, אולטרה מרתון למרחק של כ-161 ק"מ. התהליך נגזר מהיכרות עמוקה של המאמן שלי, ליאור זך-מאור, עם ניסיוני הקודם, עומסי האימונים אליהם אני מורגל, מרחקי הריצה שהתאמנתי והתחריתי בהם, עשרות משובי אימון שבועיים (ולפעמים גם יומיים) והמטרות שלי מהמרוץ עצמו. בכל פרק התמקדתי בנושא אחר הקשור להכנה המורכבת למרוץ.

המטרה העיקרית היתה לרוץ בתוצאה מהירה מ-16:48 שע', בכדי שאוכל לקבל "כרטיס פתוח" לספרטתלון | צילום: פייסבוק מארגני המרוץ

עוד כתבות אולטרה בשוונג
כל הטורים של אריאל רוזנפלד לקראת אולטרה 100 מייל חומת ברלין
"כך רצתי את האולטרה טרייל לברדו בהרי הדולומיטים"
ה"מנטליסט" הישראלי-אמריקאי המפורסם שסיים את האולטרות הקשות בעולם

התכנון המוקדם

כפי שתיארתי בפרק הראשון של סדרת הכתבות, המטרה העיקרית היתה לרוץ מרוץ של 100 מייל בתוצאה מהירה מ-16:48 שע', בכדי שאוכל לקבל "כרטיס פתוח" לספרטתלון 2017 ולא לחכות להגרלה – תוצאות הטובות ב-20% מקריטריון הקבלה מקנות את הפריבילגיה הנ"ל. בפגישה הראשונה שלי עם ליאור, שבה תכננו את הדגשים והעדיפויות בהכנה למרוץ, אמרתי שאני רוצה לנצח אותו. הכוונה היא לא במובן המילולי הישיר של המשפט, אלא שאני רוצה להתאמן באופן הכי טוב שאני יכול ובהתאם לכך נבנתה ההכנה. במהלך כחצי שנה התאמנתי באופן עמוס במיוחד, כולל סימולציה למרחק 100 ק"מ ותקופת אימונים שכללה שישה שבועות בנפח של כ-200 ק"מ בשבוע. ביום התחרות, יום שבת האחרון ה-13 באוגוסט, הגעתי אל נקודת ההתחלה עם תמהיל טוב בין חשש/כבוד למרחק וביטחון הנובע מההכנה היסודית. בפרק הנוכחי אתמקד באירועי המרוץ עצמו

קילומטר 0-7

תחילת וסיום המרוץ הם באצטדיון אתלטיקה. מיד עם היציאה מהאצטדיון חבורה של כ-10 רצים ורצות מתחילה בקצב מאוד מהיר (פחות מ-5 דק' לק"מ). ההחלטה במקרה שלי היא קלה מאוד – לא להיצמד אליהם אלא אל תכנית המרוץ שלי.

קילומטר 7-25

לאחר שאני חוצה את השער אני שומע קריאת עידוד בעברית ומופתע לראות את בועז כהן (שליווה אותי גם בחלק מסימולצית ה-100 ק"מ). אנחנו רצים בחבורה של כ-10 רצים ובועז מלווה אותנו.

בקילומטר 7 עוברים דרך שער ברנדבורג ו"מפרקים חומה" סימבולית שנבנתה לטובת המרוץ | צילום: בועז כהן

קילומטר 25-70

בסך הכל אני מרגיש נוח מאוד. הריצה "שוטפת", למרות הטמפרטורות שעולות אני מרגיש שכל הדברים שצריך לנהל באולטרה כל כך ארוך (שתייה, קלוריות, מלח) עובדים לפי התכנית. סביב הקילומטר ה-35, מצטרף אלי רץ יפני עם המספר 1 ונראה שהוא מתנהל בצורה רגועה ושקולה, אבל משתדל להיות קצת לפניי בריצה. אנחנו רצים כך עד הקילומטר ה-70, כשעדיין אף אחד מהרצים שפתחו לפנינו לא נראה באופק.

קילומטר 70-100

לאחר הקילומטר ה-70, הרץ היפני מאט מעט ואני רץ לבד לגמרי סביב פארקים ואגמים, מקפיד להסתכל על הסימונים והפניות למיניהן, אוכל ושותה על פי התכנית. אני שם לב שאת נקודת ה-80 ק"מ (חצי המרחק) עברתי ב-7:10 שע' ומעודד מאוד מכך. באופן כללי ועקרוני, במהלך כל המרוץ אני מקבל החלטות הגברה/האטה על פי מגבלות דופק/קצב/תחושה בכל רגע ורגע, אבל מאחר ויש לי נקודות ייחוס שונות לגבי הזמן שלי במרחקים אותם רצתי בעבר, אני יכול לקבל הערכה על מצבי.

רץ על רקע גרפיטי עירוני במרוץ | צילום: בועז כהן

סיכמתי את הנקודות הללו בטבלה הבאה:

ברור לי שכל מי שעוקב אחריי בארץ יודע את המיקום שלי, את המרחק שלי מרצים אחרים והאם אני מתקרב או מתרחק אליהם. בשיא הכנות, במהלך הריצה אני בכלל לא מוטרד מכל הנושאים הללו ובמידה מסוימת מעדיף שלא לדעת אותם בכדי שלא אקבל החלטות שגויות בהתאם לכך. המיקום שלי ביחס אל רצים אחרים לא אמור להשפיע על החלטות שאקח בנוגע לתכנית הריצה שלי, בוודאי שלא עכשיו, כשנשאר עוד כל כך הרבה לרוץ. בקילומטר ה-90, בפעם הראשונה מתחילת המרוץ, אני רואה שאני מתקרב אל אחד הרצים שפתחו מהר יותר בהתחלה, רץ איטלקי עם קעקוע של מרוץ הספרטתלון על הרגל. הוא מופתע מאוד לראות אותי כשאני עוקף אותו וממשיך הלאה בברכת forza Italy (קדימה איטליה!)

קילומטר 100-120

את הקילומטר ה-100 אני עובר ב-9:08 שע', מהר יותר ב-18 דק' מהסימולציה שערכנו בחודש מאי ויותר חשוב מכך בתחושה הרבה יותר טובה לגבי ההמשך. בתחנה של הקילומטר ה-100, רוכבת על אופניים של המארגנים בשם סופי עם מקטורן צהוב, אומרת לי שאני במקום הרביעי כרגע. לא ברור מתי עקפתי את הרצים/ות האחרים כי לא ראיתי אותם. ייתכן שהם פשוט ישבו בתחנות השתייה או פרשו ושהיא המלווה של הרץ במקום השני ולכן נוסעת קצת קדימה. היא אומרת לי שסביר להניח שבקרוב תלווה אותי מכיוון שמקום 2 ו-3 רצים לא רחוק ממני והם לא נראים אפילו קרוב לאיך שאני נראה כרגע. אני נפרד ממנה לשלום ובקצה האופק רואה את 2 הרצים מלווים באופניים הרשמיים. אני לא מנסה להגביר בכדי "לתפוס אותם", אלא פשוט ממשיך בתכנית שלי. לאחר כ-2 ק"מ אני עובר את הרץ במקום ה-3, כשהוא הולך ולאחר מספר דקות את הרץ במקום השני כשהוא רץ לאט יחסית. מהתחנה הבאה אני מלווה בסופי (רוכבת האופניים) ואנחנו מדברים על החיים, על ריצה, על ברלין ועוד. בתחנות מנסים "להלחיץ" אותי לגבי המקום הראשון, אומרים לי שאני "סוגר" עליו ושהפער היה הרבה יותר גדול קודם. אני מתעלם מהם לחלוטין, לא חורג מהעצימות של התכנית שלי, משלב הליכה במקטעי עלייה, וחושב בעיקר על ה-50 ק"מ הבאים שנותר גם לי לעבור.

מרגיש נינוח בקילומטר ה-116 | צילום: פייסבוק מארגני המרוץ

קילומטר 120-161

סביב הקילומטר ה-120, סופי, המלווה על האופניים, מקבלת טלפון ועוצרת בצד, אני רואה מלפניי עוד רוכב אופניים עם מקטורן צהוב ורץ שהולך לידו. אני ממשיך לרוץ וכאילו מהשמיים נוחת לידי תומס סטו (Thomas Stu), רץ גרמני שהוא אגדת ספרטתלון (המנצח של 2012 למשל), שהשתתף במקצה השליחים ומאשר לי את מה שחשבתי – You are the leader of the race now. Good job! אני ממשיך לרוץ ומלווה עד סוף המרוץ על ידי  רוכב האופניים העונה לשם גרהרד, שדובר מעט מאוד אנגלית ולכן רוכב יותר מלפניי מאשר לידי.

אני ממשיך לרוץ, עדיין מרתון שלם לפניי, אין לי מושג האם יש רצים מאחוריי וכמה הם רחוקים ממני וכפי שעשיתי לאורך כל המרוץ, אני לא "מתעסק" בכך בכלל. אני מרוצה מאוד מהתחושה שלי, בעיקר מכך שאני רץ ולא מרגיש צורך ללכת (כמובן שאני הולך במקטעי העלייה), אבל מרגיש שהכל "שוטף" עדיין. המארגנים נרגשים מאוד בכך שההובלה התחלפה, והמארגן הראשי העונה לשם הג'ו (Hajo) נמצא בכל תחנת שתייה מכאן ועד סיום המרוץ, בכדי לשאול איך אני מרגיש.
באופן הדרגתי מחשיך ומתקרר, ואני בעיקר שם לב שלא אעקם את הרגל בשבילים ביערות, מתקדם מתחנה לתחנה, ממשיך לשתות ולאכול על פי התכנית. בשלב זה אני מבין שגם אם אלך עד סוף המרוץ, עדיין אסיים בתוצאה הטובה מהיעד הראשי שלי שעמד על 16:48 שע', אבל אם הגעתי עד כאן ואני מרגיש טוב, אני באמת רוצה לנצח.

אני ממשיך לרוץ, אבל במצב מעט יותר שמרני, בכדי לא לסכן את עצמי בהתכווצות שרירים/התייבשות וכו'.
אני יוצא מהתחנה האחרונה כארבעה קילומטרים מהסיום ומלווה ברחובות ברלין על ידי שלושה רוכבי אופניים (כשאני מקבל מהם דיווחים סותרים לגבי כמה בדיוק נשאר לי עד הסיום), אבל שמח לראות מרחוק את האורות באצטדיון.
אני נכנס לאצטדיון לחצי הקפה כשכל הקהל על הרגליים ומקבל ממרב מולכו (שרצה בעצמה בבוקר את האולטרה הראשון שלה למרחק 60 ק"מ במסגרת מקצה השליחים) את דגל ישראל שאותו אני מניף נרגש עד קו הסיום. אני מצטלם עם הג'ו, המארגן הראשי, על רקע שער הסיום כשאנו נושאים את דגל ישראל.

מניף בהתרגשות את דגל ישראל עם הג'ו מארגן המרוץ | צילום: מרב מולכו

אני מתראיין לכתבים של המרוץ והטלוויזיה הגרמנית, מתעדכן ממרב מולכו לגבי המרוץ של בעלה (ניר עזיזה, שסיים בתוצאה שרצה, פחות מ-21 שע'), מתקשר אל אשתי אודיל, אל ליאור המאמן ואל ההורים שלי ולאחר מקלחת באצטדיון מגיע אל המלון ומתחיל לעכל בהדרגה את מה שקרה. סיימתי בתוצאה של 15:20 שע' (קצב ממוצע של 5:43דק'/לק"מ), הרבה מעבר לרף הנדרש ועם תחושה טובה מאוד.

בתחילת הדרך ביצענו מספר בחירות בנוגע למעטפת הקשורה למרוץ. באימונים ולבסוף גם במרוץ עצמו הכל עבד "חלק" לגמרי. לא מובן מאליו בכלל. להלן הבחירות שביצענו: נעליים – דגם הKISMET של ניוטון, שילוב מצוין בין עמידות וקלות; מדרסים – הותאמו על ידי מריוסנטר במיוחד עבור הצרכים של המרוץ; גרביים – Swiftwick. סיימתי את המרוץ ללא יבלת אחת; מכנס – אולטרה של ChampionSystems המאפשר לי לקחת את כל הציוד איתי ולרוץ ללא תיק.
תזונה – ג'לים של GU כמקור עיקרי לקלוריות; ספירולינת קדרון טרייה – מעבר לכך שהיא משמשת אותי ביומיום, לקחתי גם חטיף המבוסס על ספירולינה ותמרים בתחנות בהן יכולתי להפקיד תיק; שעון – Garmin Fenix3 ו Garmin 630 כגיבוי; התאוששות – מכנס וחולצת קומפרשן של SKINS שלבשתי אותם מיד לאחר המרוץ וגם ביום שאחרי.

אחרית דבר

כפי שאמרתי לליאור זך-מאור המאמן שליבסוף המרוץ, אני בטוח שמזווית הראייה שלי המרוץ נראה שונה לחלוטין מכפי שהוא נראה לעוקבים מרחוק. ברוב המרוץ הייתי לבד לגמרי, בתוך ה"בועה" שלי, עם תכנית הריצה שלי וללא מידע כלשהו על הקורה מבחינת המיקום במרוץ. בסך הכל המרוץ היה די "משעמם", בלי משברים, בלי "דרמות" וללא סיפורי גבורה. כמי שהשתתף במספר אירועי סיבולת ארוכים ומכין ספורטאים לאירועים כאלו, אני יודע שאלו המרוצים הכי טובים שיכולים להיות. מתוך כ-10 רצים שהתחילו הרבה יותר מהר ממני, רץ אחד סיים במקום ה-4 ואחר במקום ה-6. כל האחרים פרשו או דעכו משמעותית.

הפודיום הורכב משלושה רצים שהתחילו יחסית מאחור ורצו על פי התכנית שלהם. במקום השני סיים רץ משבדיה שהתחיל אפילו לאט יותר ממני ובמקום השלישי אותו רץ יפני שרצנו יחד בשלב מוקדם יחסית של המרוץ. האסטרטגיה שתוביל אותנו הכי מהר אל קו הסיום היא RACE YOUR OWN RACE. ככל שאתה יותר תחרותי, כדאי שתדבוק באסטרטגיה הנ"ל.

נתראה באתגר הבא,