לפני שש שנים אובחנתי עם דלקת כרונית במעי (IBD). האח הקטן של הקוליטיס אני קוראת לו, בן הדוד של הקרוהן. 11 שנים קודם, בגיל 26 הדלקת הופיעה לראשונה. אם עשיתם את החשבון הבנתם. חמש שנים עברו בלי לדעת ממה אני סובלת, התסמינים הופיעו אחת לשנה שנתיים. היה נוח להתעלם ממשהו כשתדירות הופעתו נמוכה.

הריצה הפכה להיות חלק מחייה. פזית נאורי | צילום: אלבום פרטי

הריצה עשתה לי טוב

מזה כשלוש שנים אני רצה, חובבת, אבל רצה לא מעט. הריצה הפכה להיות חלק בלתי נפרד מחיי. אימונים, תחרויות, חצי מרתון אחד. כשהתחלתי לרוץ, הרגשתי שהגוף שלי משתנה והתחושה היתה נהדרת, ריצה עשתה לי טוב. האופוריה שאפפה אותי הגנה עלי והגוף לא תקף את עצמו. לא היתה "התלקחות" אחת במשך יותר משנה. כשהמחלה פעילה היא נקראת "התלקחות", כמו אש בשדה קוצים. תופעותיה הנפוצות התכווצויות בטן תחושת מלאות, דחיפות לשירותים ועוד.

תחושת האופוריה התפוגגה, אחרי פציעה ראשונה. הפציעה בגב היתה טריגר להדליק אצלי מה שלא עובד מלכתחילה במעי ופציעה ראשונה של רץ מתחיל מלאה תסכול ואכזבה עד שהנפש שלי הרגישה פצועה. ההבנה שצריך להוריד את הרגל מהגז באימונים (חצי מרתון שני בדרך) וריצות שהסתיימו מוקדם מהמתוכנן, טיפולי פיזיותרפיה, הומאופתיה אוסטאופתיה דיקור, דייסות דוחן, סריקות גוף.

התעייפתי מהכל. לאחר שנה של שקט, המחלה הכרונית חזרה. כשנה לפני היה משבר אישי שפקד אותי. ההקשר ברור, משברים בחיים "תורמים" לחוסן הנפשי והפיזי שלנו והם טריגר לתופעות או מחלות העלולות להופיע אצלנו. אבל לא על ההקשר באתי לדבר, באתי להעלות את המודעות למי שמתמודד עם התופעות ואולי לא יודע מה הן (כמוני לפני כעשור), או מתנהל עם זה בחיי היום יום שלו ובמיוחד בספורט. וגם לתת לכם מבט מבפנים. לרוץ עם IBD כמעט ולא מצאתי שיח בנושא והמבוכה גרמה לי לא לצאת עם זה החוצה.

"גורם לך להתרוקן מאנרגיה"

הרץ המתמודד עם דלקת מעיים. נמצא בכוננות. את כל השירותים במסלולי הריצה שלי אני מכירה, כך אני גם בוחרת אותם. ריצות שטח זה המקום הכי בטוח, אבל אליו יוצאים עם ערכה בחגורה. זה להבין שעדיף לרוץ לבד לתקופה וכדאי שזה סיבוב קרוב לבית.

זה לקבוע עם חברים לריצה, לקום הרבה זמן מראש ולא כי לוקח זמן להתלבש או לשתות קפה (עדיף בלי קפה), אלא כי רוב הזמן לפני היציאה מהבית פשוט יושבים בשירותים. כמה מתסכל! זה לקבוע בבוקר עם חברים לריצה ובפועל לא להגיע מחשש שזה יתפוס אותי באמצע. וזה קרה. ההרגשה היא נוראית. זה להתרוקן מאנרגיה, זו חולשה שמטפסת ברגליים, וגוף שלא מתאושש טוב.

"הרגשתי שאני חייבת לעצור ולהקשיב לו, לגוף שלי" | צילום: אלבום פרטי

מחוץ לעולם הריצה יש אינספור דוגמאות. כמו לחיות בפחד, שזה לא יגמר. שזה הפעם יצא משליטה. הראש מתחיל לזרוע בי פחדים ומחלות נוספות, שקשה להתמודד איתם כשהגוף בוגד בך. אשכול נבו כתב באחד הספרים שלו "לא שכחתי לו את זה עד היום, לגוף שלי. קשה כל כך לבנות אמון מרגע שהוא נשבר", ציטוט שנשאר בי. לראשונה בחיי אני בכושר שיא, למה אתה נשבר עכשיו?

הפוגה במחלה

הרגשתי שאני חייבת לעצור ולהקשיב לו, לגוף שלי. לא פעם ממש דיברתי עם הבטן. עברתי תהליך, למדתי להרפות ולשחרר מכאובים רגשיים, למדתי לקבל את עצמי. העזרה היתה חיצונית, העבודה היתה פנימית. למדתי שהריצה תהיה שם אחרי. כמו שהייתה שם לפני ולהניח לזה כשזה לא הולך. במקרה שלי אחרי שלושה חודשים הגעתי להפוגה במחלה – רמיסיה.

אז חזרתי להתאמן. התאמנתי בטירוף, רציתי לחפות על כל הזמן האבוד שהייתי בתוך חוסר האונים שלי. חיזקתי את עצמי, פיזית ושכחתי את העניין הרגשי. נכנסתי לאופוריה שעכשיו אני בסדר והנחתי לרמדי שעזרה לי בצד. שלושה חודשים של שקט. זה היה כל כך נורמלי! אבל הגוף שלי סירב לשתף פעולה והשרירים כאבו לי כל כך אחרי ריצה.
כך הרופאה שלי גילתה שמאגרי הברזל שלי מרוקנים. במקרה של מחלות מעי יש בעיה של ספיגת ברזל ואנמיה. מאגרי הברזל שלי היו מתחת לקו התחתון. מה שהסביר את חוסר ההתאוששות שלי לאחר הריצה, והעייפות הכללית שחשתי.

הריצה עשתה לי טוב | צילום: אלבום פרטי

תוך כדי כתיבת שורות אלו, אני עדיין מתמודדת עם התופעה. המחלה שלי נחשבת "קלה" בפי רופאים. אני מקווה שבעוד כמה שנים תהיה פריצת דרך בכל הקשור ל IBD, שמעתי שמדברים על חיסון. הכלי הכי חזק לעבור את זה פעם אחרי פעם היא לשמור על איזון, גוף נפש.

הריצה מנקה לי את המחשבות

אני שומרת על שגרת אימונים ונטילת תרופות ובדיקות. אני שומרת על זה לצד הריצה, הריצה עוזרת לי, היא מנקה לי את המחשבות הטורדניות, היא המקום שלי לרוקן את הפחדים ולהרגיש מנצחת. היא גורמת לזה שהגוף שלי יפעל ולזרימת דם באזורים האלו. הריצה מצילה אותי.

החודש הוא חודש המודעות למחלות מעי דלקתיות ששכיחותן גדלה באוכלוסייה המערבית. אני תמיד האמנתי שחטפתי את זה כי אני אחת כזו ששומרת "דברים בבטן". אבל לא עוד. אם הצלחתי להעלות את המודעות למי שמתמודד עם התופעות ולא יודע מהן, כמוני לפני עשור או מתנהל עם זה בחיי היום יום שלו ובמיוחד בספורט עשיתי את שלי.