באוקטובר 2022 זכיתי להכיר את שלי סטרוזי כהן ז"ל היקרה והאמיצה, שהלכה לעולמה השבוע לאחר מאבק במחלת הסרטן. שלי חלתה בסרטן שד שהפך לגרורתי, בת 31, אמא לשניים ואשת איש שאוהב אותה בכל נימי נשמתו. אני זוכרת את שיחת הטלפון שהציתה את נשמתי, פני מלאך שביקשה לרוץ איתנו בקבוצת "גמאני רצה" – מיזם ארצי התנדבותי אשר ייסד עמרי פדהצור של קבוצות ריצה המורכבות כולן מנשים שמתמודדות או מחלימות מסרטן השד או סרטן נשי אחר. אני מובילה את הקבוצה בפרדס חנה-כרכור והישובים הסמוכים, והיא פנתה אליי כדי להצטרף.
נפגשנו באירוע משמח אותו הפקתי לטובת חודש המודעות לסרטן השד, שלי הגיעה לראשונה בריצה ובהתרגשות גדולה וכשפגשתי בה לראשונה, לרגע נעתקה נשמתי – ילדונת צעירה ויפהפיה כל כך, הילדה הצעירה מכל בנות הקבוצה. חיבקתי אותה חזק חזק, התרגשתי מאוד, העיניים שלה נצצו מהתרגשות ואני צילמתי אותה בהתרגשות מול הים שאותו אהבה מאוד.
מאז שלי הופיעה מדי פעם לרוץ איתנו כאשר כוחה אפשר לה, בין לבין טיפולים היא הייתה שולחת לי עדכונים מרגשים, שהיא חולמת שאנו רצות יחד, ואני מעבר לקו התרגשתי והתפללתי כל כך. הקשר בינינו היה אדוק ואינטנסיבי, שלי האמינה שתנצח והייתה אופטימית תמיד, היא נלחמה כלביאה ואני כמוה האמנתי והשתוקקתי כל כך. בכל התכתבות היא סיימה בכך שעוד רגע תשוב לרוץ איתי ושהיא כל כך אוהבת לרוץ איתנו. שלי דאגה לתעד את כל רגעי התמודדותה עם המחלה ולחזק, אימונים שביצעה באופן עצמאי זכו לשיתוף ותיוג ופרגון למיזם ולי. ההתרגשות שלה מהריצה הייתה מושא להערצה.
שלי עם קבוצת "גמאני רצה" במרתון תל אביב | צילום: מרתון פלייטיקה תל-אביב, כפיים
כאשר הופיעה לאימונים היא תמיד הייתה יפהפיה, מטופחת, מתוקתקת ומהודרת, פני מלאך קראתי לה. שלי רצתה לטרוף את החיים במלואם. את המקצה ל-5 ק"מ במרתון תל אביב האחרון הבטחתי לה שנרוץ יד ביד לאחר שהיא ביקשה ממני שאעזור לה להצליח לרוץ במרוץ הזה. הגענו למרתון בכזו שמחה, לבושות כל בנות הקבוצה בחולצה הוורודה שכל כולה אהבה, את רכבת ישראל צבענו בשמחת חיים של חגיגה, צילמנו, תיעדנו ושמחנו כל כך. רגע לפני הזינוק התרגשנו מאוד.
הנחיתי אותן לרוץ בזוגות ולאורך הריצה חזרתי הלוך ושוב לבדוק שכולן בסדר ומרגישות טוב, אוחזת ברמקול קטן ומשרוקית זהובה, מוכנה לשמח, כי הריצה היא בהחלט סוג של מסיבה, ניצחון. רגע לפני הזינוק הבחנתי בדמעותיה של שלי, חיבקתי אותה חזק. את הדמעות שלי היא לא ראתה, הסתרתי ממנה, כי לא רציתי שתדע. אמרתי לה "שלי, אל תבכי, אני איתך יד ביד לאורך כל הדרך אני שלך, תתרגשי, תחווי תיהני, אוהבת אותך, אנחנו מתגברות על הכל יחד״.
היה חם מאוד, אך שלי לא התלוננה, היא רצה כלביאה, לוחמת אמתית מעוררת השראה, לאורך כל הדרך השמעתי לה מוסיקה, שרקתי לה, שאגתי לה והרעתי לה. בעלייה האחרונה של הגשר, השמעתי לה את השיר The Show Must Go On של קווין, והיא הביטה בי, שתינו האמנו שיחד עד לקו הניצחון.
שלי סטורזי כהן ז"ל במרתון תל אביב | צילום: פרטי
רגע לפני קו הסיום שבשבילי הוא תמיד מסמל את קו האופק, אחזתי חזק בידה וכל כך בכיתי מהתרגשות. זה לא ברור מאליו לרוץ כך, ושלי עשתה זאת באצילות כי הייתה כזו – מלכה אמיתית. את הרגע הזה בו אחזנו בידיים, שלי הסריטה- רגע הניצחון, הרגע בו אנו יד ביד, לא ידעתי שהיא מתעדת. הרגע שהמדליה הונחה על צווארה היה עוד רגע של ניצחון ואני הבנתי את שלי – להיות בתנועה, משמע להיות חי ובחירה בחיים, הריצה הייתה עבור שלי סימן לניצחון, שלי הייתה גיבורה ולוחמת גדולה.
שלי, כתבת לי שאני עבורך הכנפיים, אבל לא ידעת עד כמה היית הכנפיים של כולנו. לא ידעתי שזה ייגמר כל כך מהר, קיוויתי להספיק לבקרך בבית החולים ביום שני, אך כשלא ענית להודעותיי חשבתי שעוד רגע תחזרי באופטימיות מנצחת ותכתבי "עוד רגע אני באה לרוץ איתך". לא הספקתי להגשים איתך את החלומות בריצה, כמה שעות לפני מותך עוד הייתה לי תקווה, והיום אני אמשיך לחלום שאולי תשובי לי בחלומות, לעולם לא אשכח אותך שלי.
כאשר הגעתי ללוויה של שלי אמא שלה חיבקה אותי חזק ואני הבטחתי לה שאני לא עוזבת אותם. היא בקשה לקיים מרוץ לזכרה ולהנצחתה וזה הדהים אותי עד כמה הריצה מהווה עוגן ונחמה ברגעים קשים מנשוא. איני יודעת מהיכן אני שואבת את הכוחות, ליבי שבור, לבטח את הכוחות אני שואבת מבנות הקבוצה "גמאני רצה" אשר בזכותן יש בי כנראה את הכוח להמשיך.
קרן עמרוסי סמרה עם שלי סטרוזי כהן ז"ל | צילום: מרתון פלייטיקה תל-אביב, כפיים
נוחי על משכבך בשלום ילדה יפה, את תישארי לנצח בליבי שלי, אני אמשיך לרוץ איתך למרחקים יד ביד, לא הספקתי לרוץ איתך הרבה, אך היית לי כנפיים כבירות ומחזקות. בנות הקבוצה מאוד מתגעגעות אלייך, השארת לבבות שבורים כל כך, אל תדאגי שלי, אני מבטיחה לשמור על משפחתך ולספר בקול גדול איזו השראה גדולה היית. אני אמשיך לחלום עלייך ולדמיין שאת מזמינה אותי לרוץ איתך. אני כבר מתגעגעת יותר מידי.
תודה למיכל כהן אלדן עיתונאית הגפן ומנהלת קהילת הנשים בזיכרון יעקב, חברת המשפחה אשר נרתמה לסייע לגייס כספים לתרופה מצילת חיים לשלי בזכותה נוצר החיבור בינינו, החיבור שנתן לשלי כוח אור ועוצמה להמשיך להילחם. מיכל מלווה את הקבוצה שלי ותומכת.
