בילדותו דורון גורודצקי לא ממש ידע מה זה אומר לרוץ, ואת ריצות ה-60 מטרים במהלך שיעורי ההתעמלות הוא רץ "לאט, לאט" כהגדרתו ולא כמו הספורטאים שהיו איתו בכיתה. כמה שנים אחר כך, כשהגיע דורון ללימודים בתיכון ולאימונים באצטדיון המכתש במסגרת שיעורי הגדנ"ע, גם לא בלט יתר על המידה. למרות זאת הוא השתתף שלוש פעמים בחלק מהצעדה שכונתה אז "צעדת ארבעת הימים לירושלים". במהלך שירותו הצבאי בחיל התותחנים לא עסק בספורט ההליכה או הריצה, עד לשינוי האמיתי בחייו שהחל עם עבודתו בחברת החשמל בגיל 23.
"אחד מאנשי ועד העובדים בחברת החשמל בתל אביב התעניין בצעדות", סיפר דורון, "ומדי פעם הוא ארגן צעדות לירושלים, לכינרת ולגליל העליון. בחודש מאי שנת 1989, בצעדת החשמל הראשונה באזור יער חרובית-כפר מנחם ותחנת צפית, ביקשו ממני בוועד העובדים שאהיה אחראי על האוטובוס שיגיע מנתניה. אישה מבוגרת באה וטענה אז שהפנו אותה ממרכז הפועל להסעה. הנהג אישר לה להצטרף, היא התיישבה לצדי, סיפרה לי על הצעדות ועל כך שהיא צועדת ותיקה. לקראת העונה החדשה של הצעדות היא התקשרה אליי כדי שניסע יחד, ומאז בזכותה התחלתי להשתתף בצעדות באופן סדיר ושגרתי, והצטרפו אלינו חברים נוספים".
צילום: צלמי שוונג
לריצה התוודע גורודצקי בצורה הדרגתית בתחילת שנות -90, לאחר שפגש במהלך טיול עם כלבו את חברו יהודה גולן, והאחרון הציע לו לבוא ולהכיר את אירועי הריצה השונים באמצעות טיול עם החבר הכי טוב של האדם. וכך הפכה פגישה אקראית עם חבר, לקריירה לא רשמית שכוללת כבר למעלה מ-750 מרוצים הרשומים באתרים השונים על שמו והוא רק בן 74.
"זה נטו, יש עוד כמות של מרוצים שלא מופיעה ברישומים השונים", מבהיר דורון, היום חבר בקבוצת magic runners של המאמן סמי אסודרי מנתניה, "מרוצים שמכל מיני סיבות התוצאה לא נמדדה, או שלא העלו את הפרטים שלי למבט למרוץ לדוגמה. אני מעריך שעברתי כבר כ-800 מרוצים בסך הכל".
מה היה המרוץ הראשון שלך?
"לדעתי זה היה מרוץ געש בתחילת שנות ה-90. טיילתי עם הכלב ואז רשמו לנו בסיום רק 'השתתף', בלי תוצאה. אחריו התחלתי לרוץ בעוד מרוץ, ובעוד אחד, בלי הציוד המתאים. ואחרי שכבר לא רצתי עם הכלב שאלו אותי אנשים 'איפה הכלב?'. אבל אין לי כושר מפותח, אני רץ די לאט. לא ירדתי משעה במרוץ 10 ק"מ".
צילום: צלמי שוונג
והתגובות האלו מהאנשים, האהבה הזו שהוא מקבל, היא שמחזיקה את דורון כל כך הרבה שנים יחד עם האפשרות לשמור על כושר וגם להגיע לכל מיני מקומות שאליהם הוא ככל הנראה לא היה מגיע בכוחות עצמו.
"לפעמים אחרי מרוץ אני מרגיש הרבה יותר טוב לעומת התחושה שהייתה לי לפני", מודה דורון, "אני מקבל הרבה תגובות בסגנון של 'טוב לראות אותך, כל הכבוד', 'בוא צלם אותנו'. אני משתדל לתעד את המרוצים בצילומים שלי, שהרבה מהם אפשר למצוא בעמוד הפייסבוק שלי".
אז הרצים והרצות יודעים מי אתה?
"הוותיקים יודעים בוודאות, האחרים פחות. יש אנשים שמזהים אותי לפעמים מהפייסבוק או מהשם על מספר החזה".
המרחק הגדול ביותר שרץ דורון, היום תושב נתניה, הוא מרתון מלא. מאחוריו גם 33 ק"מ בתחרות סובב עמק לצד ריצות של 25 ק"מ. וכן, גם היו לו כמה מקרים שסיים מרוצים על הפודיום.
צילום: צלמי שוונג
"היה לי יותר מזל משכל", צוחק דורון, "יש פחות רצים במרוצים בקבוצת הגיל שלי, במיוחד אם מדובר במרוץ לא גדול. באחד ממקצי חצי המרתון המדברי למשל באילת, רצתי את המרחק בארבע שעות ויותר. ולמרות הכל קיבלתי גביע בסיום".
מה המרוץ שהכי אהבת?
"היו הרבה מרוצים שקשה לזכור, אבל המסלול של הר לעמק בסדר. גם מרוץ התבור שהיה לאחרונה היה נחמד, וערד מצדה לזריחה, מסלול יפה ומעניין באורך של 17 ק"מ, אם כי בקושי סיימתי אותו. גם מרתון ים המלח הוא מרוץ שאהבתי, הזדמנות לבקר במקומות שלא מבקרים בהם סתם כך".
ולאן אתה עוד שואף לרוץ?
"בגיל שלי אני רוצה להמשיך כמה שאני יכול במרוצי 10 ק"מ. אולי 15. תלוי מה המסגרת הכללית של המרוץ".
