היה זה בוקר קריר, אלפי רצים מתייצבים על קו הזינוק של מרתון רוטרדם 2011.
אני עומד על קו הזינוק, הגוף קפוא, השמיעה הופכת לעמומה.
קול יריית הזינוק מזניק את גופי ואחרי חמשת הקילומטרים הראשונים הגוף שלי מתחיל להשתחרר וקצב הריצה עולה. תמונת אמי לנגד עיני, המשפט "עוד תוכיח לעצמך וגם לאחרים", מהדהד בראשי, מילות הימנון "התקווה" מתנגנות בליבי ואלה מולידים בי אנרגיה חדשה. האדרנלין נכנס להילוך גבוה, ואני מגביר את הקצב, מרגיש משוחרר, מרוכז, ממוקד במטרה, מנקה לגמרי את המחשבות המכשילות. אני מצליח לצמצם את הפער עם הדבוקה הראשונה, נלחם על כל קילומטר ומסיים בתוצאה של 2:14:28 שע'.
אני בהלם טוטאלי.

הילדות של זוהר זימרו

נולדתי בשנת 1977, בכפר קטן בשם סנבטג באתיופיה, להוריי וששת אחיי ואחיותיי. אחותי הגדולה נפטרה בגיל בת המצווה ממחלה בעודי תינוק ולצערי לא זכיתי להכירה.

החיים הצנועים והפשוטים בכפר זכורים לי כנעימים. שם למדתי מה הם עזרה הדדית, אחריות כלפי החבר, ולדעת לחלוק במעט שיש. ערכים אלה הם אבני יסוד בחיי.

החיים הנעימים נגדעו כשמלאו לי שמונה שנים, כאשר אמי, עמוד השידרה והלב הפועם של המשפחה, נפטרה והותירה אותי בודד.

חמשת אחי אחיותיי ואני פוצלנו ופוזרנו בין המשפחה. עברתי לגור עם אחיין אמי וחיי הפכו לאפורים ומרים.
לעולם לא אשכח, שיום אחד עיינתי מתוך סקרנות בחומר הלימוד של אחי המאמץ. אביו ראה זאת, צעק עלי והטיח בי שזה לא בשבילי וממילא לא אבין. נפגעתי עד עמקי נשמתי, הרגשתי מושפל ולא יוצלח.
לימים, אותו הרגע ואותן התחושות יהפכו עבורי לתמריץ לשאוף קדימה, ולבוסט שיוביל למצוינות.

העלייה לישראל

בשנת 1991 עלינו לארץ, משפחתי ואני, שתיים עשרה נפשות.
הגענו למרכז הקליטה באשדוד ומשם נשלחתי ישירות לפנימייה בשל הדוחק הכלכלי ושוב נאלצתי להיפרד ממשפחתי.
תכולת תיק המסע שלי כללה חולצה אחת וזוג מכנסיים בודד.

לעולם לא אשכח את הפנים הנדהמים של הצוות הקולט מהפנימייה לתגלית מראה התיק. העניין הסתדר עוד באותו היום כשאחד המדריכים נסע לביתו, חזר ומילא את תיקי בחפצים אישיים נוספים.

בסופי השבוע ובחגים עבדתי במסעדה ובחופשים בחנות ירקות. ימי עבודה מלאים ועמוסים ובסופם הייתי נשאר לישון על אחד מספסלי הרחוב במטרה לחסוך את עלות וזמני הנסיעה לפנימייה. כך יכולתי להרשות לעצמי לקנות מעט בגדים ונעליים ולהחזיק במעט דמי כיס. רציתי להיות כמו חבריי ולא להרגיש שונה.

לא מעט מהחברים סביבי עישנו סמים ושתו אלכוהול, ולשמחתי מעולם לא הצטרפתי ולא נכנעתי ללחץ החברתי.
אותם הימים נטעו בי שורשים איתנים.

קריירת הריצה שלי

התכוננתי לצבא בהשראת ובהדרכת דודי והתגייסתי לצנחנים.
באותם ימי הכנה לצבא הציע לי המורה לספורט להשתתף בתחרות ריצה וחשבתי לעצמי למה לא.
ללא הכנה בכלל וללא שום ציפייה התייצבתי על קו הזינוק בפעם הראשונה בחיי ולתדהמתי סיימתי במקום השלישי.

ההיכרות הראשונה שלי עם עולם הריצה הייתה נקודת מפנה משמעותית בחיי ובעצם מלווה אותי עד היום.
בתחילת דרכי כאתלט מקצוען השתתפתי במרתון ברלין 2009 וקבעתי שיא אישי של 2:23:48 שע'.

במרתון טבריה 2010 סיימתי במקום הראשון מבין הרצים הישראלים בתוצאה מאוד מאכזבת מבחינתי 2:28:55 שע'. אמנם זכיתי לראשונה בתואר "אלוף ישראל" , הרגשתי שהייתי יכול לתת תוצאה טובה יותר .

במרתון טבריה 2011 , הגעתי במקום השני, תחושת האכזבה היתה גדולה מנשוא.
הרגשתי שנכשלתי, שמעתי את ההתלחשויות מאחורי גבי, מלים שלא הניחו לי והותירו אותי לא רגוע, "מי זה הזוהר הזה? הוא לא שווה מאומה". חזרתי הביתה בתחושה איומה שאף אחד לא מאמין בי.

בניסיון להכניע את הייאוש, צפיתי בערוץ הספורט, בראיון עם אחד מאנשי איגוד האתלטיקה הקלה בישראל שנשאל, מי לדעתו יצליח לקבוע את קריטריון המינימום (כרטיס כניסה) לאליפות העולם הקרבה. אותו האיש ציין שמות ספורטאים והשם שלי לא הוזכר אפילו לא ברמז. התסכול גבר.

באותו השבוע הסתגרתי בביתי, לא יצאתי את פתח הדלת, לא הרמתי את התריס, ישבתי ודיברתי עם עצמי.
חשבתי לאן אני ממשיך, איך אני ממשיך וכבר ויתרתי על המטרות שהצבתי לעצמי.

זוהר זימרו במסיבת עיתונאים של מרתון טבריה ב-2015 | צילום עופר ביידה, שוונג

ואז, נזכרתי בזוהר הילד המושפל בבית אחיין אמי, אספתי את עצמי הכנעתי את היצרים והחלטתי בנחישות להמשיך בדרך במלוא העוצמה, לכבוש יעדים ולייצג את המדינה שלי בכבוד.

התהלכתי בווינגייט עם הראש באדמה פגשתי כאשר פגשתי את גילי לוסטיג מנהל היחידה לספורט. גילי התעניין בי, ואני שלא כהרגלי שיתפתי אותו בקשיים שלי. גילי ענה לי ואמר את אחד המשפטים המשמעותיים בחיי כספורטאי הישגי אז וכמאמן היום: "זוהר, אתה עוד תוכיח לעצמך וגם לאחרים". תמיד תסתכל קדימה, הרם את הראש ותתבונן רחוק יותר. בזכות זריקת העידוד, עוד באותו הערב נרשמתי למרתון הקרוב ברוטרדם ובמקביל למחנה אימונים באתיופיה בניצוחו של המאמן המוערך חג' טדאלו.

במחנה האימונים חג׳ טדאלו שיבץ אותי לקבוצת הבנות ולאחר שבועיים של אימונים מפרכים העביר אותי לקבוצת הבנים כשהעומס והקצב עולים. לעולם לא אשכח את הדרייב המקצועי והדרייב המנטלי שזכיתי לקבל מחג' טדאלו ואת ההרגשה העילאית שמישהו מאמין בי וביכולות שלי כרץ. אותה תחושה שמביאה איתה ביטחון, כוח והבנה שיש לכוון גבוה, לנצח הפחדים לשים בצד החששות ולהשיג את היעדים.

הגעתי לרוטרדם חזק מתמיד. בקו הסיום רץ לקראתי המאמן חג' טדאלו ובירך אותי "עשינו את זה". נשמתי לרווחה. לאחר הריצה הוצפתי בעשרות טלפונים, הודעות כתובות וקוליות, וחשבתי לעצמי איפה כולם היו לפני רגע? איפה היו ברגעים הקשים? איפה היו במהלך האימונים המאתגרים? והחלטתי לא לענות לאף אחד עד החזרה לארץ.

בזכות התוצאה וקביעת הקריטריון השגתי כרטיס כניסה לאליפות העולם ולמשחקים האולימפיים. בשנים הבאות זכיתי לייצג את ישראל באולימפיאדת לונדון 2012, בשלוש אליפויות עולם 2011-2013, באליפות אירופה 2010 ושלוש פעמים אלוף המכבייה. בשנת 2015 החלטתי לפנות את המסלול לדור ההמשך ופרשתי בריצת מרתון טבריה בתוצאה של 2:18:07 שע'. "אני מרגיש חייב את כל הקריירה שלי וההישגים לאמנון גור המאמן שלי שליווה אותי משנת 2011 ועד יום פרישתי", מסיף זימרו את תודתו למאמן שלו.

קריירת האימון

היום אני מתרכז באימון רצי עילית המתאמנים בנבחרת ישראל, מייצגים אותנו בכבוד רב וכובשים השיגים מרשימים. עוסק באיתור רצי דור ההמשך ומלווה אותם. במקביל מאמן קבוצות רצים חובבנים ובתקופה האחרונה אני משתלב בסדנאות השראה ועידוד לנוער בישראל.

מעבר לניסיון שצברתי בעולם הריצה עם השנים והרצון לחלוק אותו, המטרה שלי להעביר מסר של חיזוק, לנטוע ערכים של אהבת חינם ואכפתיות מהאחר, לתמוך לעזור ולהושיט יד מחבקת. היעד לשאוף לחברה ישראלית מאוחדת.