אנו מביאים לכם פרק מתוך ספרו של המאמן רוני פילבסקי "העולם מריע" – לרכישת הספר לחצו כאן
ריצה אחרי הצלחה לא תמיד מצליחה. רוץ לפניה ותצליח. תמיד
שתי כוסות קפה לדרך
היה משהו גם באופן שבו היא היתה לבושה, אבל בהחלט לא רק. היא נכנסה אל בית הקפה חמורת סבר, עיניה ממוקדות באנשי השירות שמעבר לדלפק. נעצרה בקצה התור, הסירה משקפי שמש וחשפה עיניים גדולות, עמוקות ושחורות, מתחרות בכהותן רק בלבושה. הגבר שהמתין בתור המקביל קלט את צעדיה הנמרצים עוד לפני שנכנסה ונעץ בה את עיניו. הוא חש את ליבו מאיץ וקול פנימי, מוסתר היטב אך מהדהד כאזעקת אמת, חרץ בתוכו: זאת האחת!
קשה באימונים קל בקרב | צילום: shutterstock
בעוצמתו של הדחף לקשור איתה שיחה התחרה רק כוחה של החרדה, שמא ייצאו מבית הקפה וההזדמנות, שתוקפה, העריך, לא יותר מחמש דקות, תתפוגג לאלפי רסיסי אכזבה. מוחו התמלא באחת באמידת כישלונות וחישובי הצלחות. "יש לך דקות ספורות", אמר לעצמו, "לנסות לבסס ערוץ תקשורתי עם הגברת, כזה שיותיר גם קצה חוט לעתיד".
הוא השתדל אמנם להדחיק את התשישות האיומה שחש לאחר אימון הריצה, שהחל בחמש באותו בוקר והסתיים כעבור 36 ק"מ; אולם הקטסטרופה הגדולה שהשתקפה בשמשת חזית בית הקפה איימה למחוק מליבו כל תקווה. מראה פניו הזרועות זיפים בני שלושה ימים, בגד האימון המיושן וכפות הרגליים הגרומות והעירומות, נתונות בכפכפי אצבע זולות, זעקו: "אבוד".
אבל ברגע שפנתה אל ישיש שהגיע מיד אחריה לתור ועמדה על כך שיתייצב לפניה, הפגין פיו עצמאות. "אמרו חכמים, שאת הרגעים הגדולים נמצא בבתי קפה קטנים", פנה אליה. "חכמים גדולים מאוד אמרו שבבתי קפה קטנים נמצא קפה טוב", השיבה מבלי להפנות אליו מבט, במה שנראה כניסיון לגדוע באיבה התקפה מתחכמת. מבטה המשיך לסקור את המתרחש מעבר לדלפק, בעוד הוא מרכיב במוחו מחדש את מפת הסיכויים.
הצטלבות דרכים שהפכה למשפחה | צילום: shutterstock
בינתיים הגיעו יחד לדלפק, בתזמון מופלא, שתי כוסות קפה לדרך. אחת שלה, אחת שלו. הם פסעו זה לצד זו לכיוון היציאה, כשפיו הטיל למערכה את בלון הניסוי האחרון האפשרי, בהתחשב בעשרים השניות שנותרו לפרידתם הסופית והמוחלטת. "אוכל לספר לך בטלפון על בתי קפה קטנים, זעירים, ממש מיקרוסקופיים, שמגישים קפה נהדר ורגעים בלתי נשכחים".
את המבט שנעצה בו, בפעם הראשונה מתחילת הדיאלוג, הוא תרגם להתנשאות. אבל היא פנתה אל דלפק תוספות הקפה, נטלה שקית סוכר, מקל בחישה ומפית, שלפה מתיקה עט ושרבטה על המפית שם ומספר. "אבל תדע לך שאני קשה", התריסה כשמסרה לידיו את המידע היקר. "קשה באימונים קל בקרב", ירה מפיו את הרפליקה היחידה שהתאימה ולא חייבה מחשבה, בעוד ליבו מתחיל לארגן חגיגה קטנה. הוא אמר לה את שמו, הכניס את המפית לכיסו וצעד לעבר החניה.
22 חודשים מאוחר יותר "היא" הפכה לרעייתו האהובה, "הוא" הפך להיות אני שנשוי לה, ושניהם הפכו בהמשך לאמא ואבא של נעמי ונווה. על חודן של שלוש שעות ו-45 דקות, הזמן שארכה הריצה של אותו בוקר, נוצרה הצטלבות דרכים שהפכה למשפחה.
