כאשר מיזם חברתי ואנושי פוגש את עולמות הספורט, נוצר חיבור מיוחד במינו ומרגש. ה"קבוצה אתגרית עוטף עזה", אותה מנהל ומאמן יוסף למדן, לקחה על עצמה פרויקט ייחודי והוא לקרב את עולם הטריאתלון אל בנות "פנימיית עדן" הנמצאת בקיבוץ כרמיה ובה מתגוררות כחמישים נערות בגילאי 12-18. החיבור הייחודי בין הספורט ואותן נערות, ייצר הזדמנות מיוחדת לחשוף אותן לעולם שנדרשת בו התמדה, סבלנות ואימונים בשעות לא שגרתיות של הבוקר. בשבת האחרונה, שלוש נערות מתוך הקבוצה לקחו חלק בשלשה יחד עם מתנדבות מהקבוצה האתגרית עוטף עזה, כאשר הן מבצעות את החלק של הריצה.
"אני מתמודדת עם דברים לא קלים" | צילום: מארק נומדר
כדי להכין אותן ליום הגדול, היה עליהן להתאמן בצורה מסודרת. הן התמסרו למשימה והתייצבו לאימונים, גם כשצריך היה לקום בשעה ארבע לפנות בוקר, לפני בית הספר. "אני אוהבת ספורט", מספרת לנו גל (השם המלא שמור במערכת), נערה בת 18 שהשתתפה בטריאתלון נשים, "אני מתמודדת עם דברים לא קלים וצריכה הרבה הסחות דעת שיעזרו לי להתנתק מאותן מחשבות. כששמעתי שנפתח חוג ריצה התלהבתי. הגעתי בפעם הראשונה והכרתי צוות מדהים. לאט לאט ראיתי שהריצה עוזרת לי ונותנת אנרגיה להמשך היום. בריצה אני מוציאה מעצמי הכל, לומדת הרבה וכיף לי שם".
ההתחלה לא היתה קלה לנערות, "לא האמנתי בעצמי שאצליח לרוץ בלי לעצור", מוסיפה גל, "לאט לאט הצבתי מטרות יחד עם המדריכות שעודדו אותי וראיתי שאני מסוגלת לדברים שלא תיארתי לעצמי לפני כן כמו לרוץ 4 ק"מ ברצף. כשסיפרו לנו על הטריאתלון, במשך שבועיים קמנו בכל יום בשעה ארבע בבוקר ובחמש היינו כבר מתחילות לרוץ. זה עזר לי מאוד לרוץ לפני הלימודים".
שואפת לעשות טריאתלון מלא | צילום: דגנית מקא
למרות שזו היתה הפעם הראשונה בה ראו אותן נערות תחרות טריאתלון וכיצד היא מתנהלת, הן נהנו מכל החוויה. "היה לי קשוח", מספרת לנו גל, "רצנו בשמש ונאלצתי לעצור מדי פעם. האווירה מסביב והעידוד של הקבוצה האתגרית עוטף עזה. היה מרגש והוסיף הרבה כיף לכל הסיפור". היא כבר מסתכלת קדימה ושואפת לעשות טריאתלון מלא, "אני שואפת לעשות את שלושת הענפים יחד. למרות שזה כרגע לא נראה לי, אבל הרבה דברים לא היו נראים לי ולאט לאט אני כובשת אותם".
הנערות התרגשו מאוד מעצמת החוויה של טריאתלון על טהרת המין הנשי בלבד, "זה היה מרגש לראות טריאתלון שבו יש רק נשים. כוח נשי. ראיתי משהי שרצה לפני והיא היתה בלי רגל וזה נתן לי הרבה כוח. זה היה מרגש לראות כל מיני סוגי נשים, אפילו כאלו שפחות יכולות, לוקחות על עצמן את האתגר. אמרתי לעצמי שאם היא עושה את זה אז זה קטן עלי". בנוסף לאימוני ריצה, נפתח גם חוג אופניים אליו הצטרפה גל כחלק מהרצון שלה לכבוש את המטרה הבאה, "בשחייה אני לא ממש טובה אבל אני רוצה ללמוד את זה ולעשות את שלושת הענפים".
המאמנות עושות זאת בהתנדבות מלאה | צילום: מארק נומדר
כל המדריכות שמלוות את הנערות עושות זאת בהתנדבות מלאה ועם אהבה גדולה לאותן נערות. דנית לוי מקיבוץ יד מרדכי, מורה בבית ספר תיכון, מתאמנת בקבוצה האתגרית עוטף עזה כבר מיום היווסדה. לוי לקחה על עצמה את אימוני הריצה עם הנערות. יוסף למדן, מאמן הקבוצה דוגל בכך שקבוצות ספורט חזקות עם אנשים חזקים יתרמו בפרויקטים חברתיים לקהילה. כחלק מאחד הפרויקטים, התנדבה לוי לפני שמונה חודשים להקים את הקבוצה בפנימיית עדן. "בסיס הרעיון היה לפתח יחסים אישיים עם הנערות, ההישגים אינם חשובים ולא חשוב שילמדו לרוץ הרבה ומהר, אלא חשוב שיהיה להן עיסוק שיאהבו לעשות ועוד תחביב לשעות הפנאי ויגלו את הערך הטיפולי של הריצה". מספרת לוי, "אנחנו משוחחות איתן תוך כדי אימון, מעודדות אותן. רוב הנערות אינן עוסקות בספורט וחלקן עם משקל יתר".
כשנפתחה הקבוצה הגיעו נערות רבות, אבל כיום נותרו 6-8 נערות קבועות שמגיעות פעם בשבוע לאימון אחר הצהריים. "בשבת בחרנו שלוש מתוך הקבוצה ולקחנו אותן לרוץ בטריאתלון נשים יחד עם הבנות מהקבוצה". ביום התחרות לוי לא הרגישה טוב ולכן נעדרה מהאירוע עצמו, אולם לא הפסיקה ללוות אותן מרחוק, "הן היו בהיי מטורף מכל העניין ובשישי לקחנו אותן להרצליה לתדריך ואיסוף ערכות. הראינו להן את המסלולים ואיך התחרות מתנהלת. בתחרות הן לא האמינו כמה עידוד הן מקבלות. הן קיבלו המון תשומת לב כי הן היו מסמר התחרות מבחינת הקבוצה האתגרית. הן רצו יפה והן כל כך התרגשו שהתחילו בריצה מהירה מדי ולכן התעייפו ממהר מדי. לכל אחת היתה רצה מהקבוצה שליוותה אותה והן סיימו את התחרות בהרגשה מדהימה של הישג והתרגשות, הן לא הפסיקו לדבר על כך".
לוי מצאה את עצמה מתאהבת בהדרכת הבנות, "אני נהנית להגיע לשם בכל שבוע. אני מאמנת יחד עם שותפה נוספת בשם עינת רוזנבאום שגרה בנתיב העשרה ומצטרפת אלינו חברת קבוצה נוספת בשם אלה אפוטקר וכך יש ליווי גדול במהלך האימון, במקום להיות מדריכה אחת על שמונה נערות, אנחנו שלוש ולפעמים גם ארבע מדריכות על כל הקבוצה וכך מלוות אותן בצורה טובה".
את מרגישה שהצלחת להשפיע עליהן?
"אני מקווה שייקחו את הספורט כדרך חיים. העישון הוא בעייתי מאוד ואני מקווה שגם בתחום הזה יחול שינוי בשלב מסוים".
מה ההתנדבות עם הנערות תרמה לך באופן אישי?
"זו תוספת משמעותית לחיי. יש לי ילדים גדולים שכבר לא בבית וההרגשה היא שיש לי שוב ילדים, גם מבחינת האהבה והקשר. רובן נפתחות בקלות ומספרות על דברים שלא האמנתי ויש להן סיפורים מאוד קשים שאי אפשר לתאר. הן משתפות אותנו ומספרות על המשפחות שלהן וזה בהחלט עושה את הקשר קרוב יותר. רובן תחת צו בית משפט וזה לא כמו קבוצה רגילה שאפשר להצטלם ולהעלות לפייסבוק, זה קצת אחר, הכל מאוד עדין".
