השעה ארבע וחצי בבוקר. השעון המעורר מצלצל ומניע את התהליך שכבר הפך לשגרה מנחמת: מתחיל בהרתחת מים לקפה, וממשיך ברצף פעולות שמסתיים בחמש בבוקר, בהפעלת שעון הדופק ויציאה לריצה. בעיר מגוריי זו שעה רגועה. אילולא מחלק העיתונים שכבר העיר את כל כלבי השכונה, ייתכן שהייתי מרגיש לא בנוח להפר את השקט. אפילו הם, כלבי השמירה של שכונת הווילות, כבר התרגלו לראות אותי חולף על פניהם במסלול הריצה שלי והפסיקו לנבוח ולהעיר את בעליהם הרוטנים.
מדי פעם השקט והלבד מופרים, ועל מסלול הריצה מופיעות דמויות נוספות. זוג מבוגרים הולכים שלובי ידיים, נער על אופניים חשמליים חוזר מבילוי, או חבר קהילה – רץ נוסף כמוני. המעניין הוא שלא משנה מי מגיע מולי, למשך זמן קצר הקשב שלי מופנה אליו ומתחילה שרשרת אירועים מוזרים (ומעט מביכים, כאשר מעלים אותם על הכתב): בראשי עוברות המחשבות הבאות, "מעניין כמה ק"מ הוא חושב שאני רץ", "בטח לא רואים עליי שאני בק"מ ה-20. אם יידע, אני בטוח שהוא יתפעל", אם חולף על פניי רץ כמוני, מתעוררות מחשבות נוספות: "האם אני רץ בקצב מהיר ממנו?", "בטח הוא בתחילת הריצה שלו, לכן הוא רץ בקלילות רבה כל כך".
מעבר למחשבות הללו, גם התנהגות הריצה שלי משתנה: למרות שאני מנסה לשדר "עסקים כרגיל", הגוף נהיה זקוף מעט יותר, המאמץ להסתיר את המבט המיוסר גובר, ואפילו קצב הריצה עולה לעתים. כאילו שכשאחלוף על פני אותו זוג מבוגרים הם יניפו שלטים עם ציון על סגנון הריצה שלי. אחרי כל אירוע שכזה אני מרגיש מעט מגוחך, אבל אז מגיעה הפעם הבאה וזה קורה שוב. ושוב. בשלב מסוים הבנתי שאין טעם להילחם בזה. המבט של האחר, גם אם הוא בראשי בלבד, משפיע עליי.
מה חושב עליי מי שרץ בסמוך אליי? | צילום: pixabay
האם זה רק אני? עם שילוב כזה של ביקורת עצמית, רגישות חברתית וקורטוב נרקיסיזם? בהחלט ייתכן שכן, אך כדי להרגיש שאני בחברה טובה, פניתי (שוב) לעולם הפסיכולוגיה, והפעם לבחון את השאלה הבאה: האם להסתכלות הפנימית ו/או החיצונית יש השפעה על האופן בו אנו מבצעים פעילות גופנית?
אז הנה כמה תשובות מכיוונים שונים:
1. השפעה חברתית: את ההשפעה החיובית האפשרית של מאמן הכושר, חברי קבוצת הריצה, ואפילו רופא או בן משפחה, על ביצוע פעילות גופנית, אני מניח שרובכם מכירים. אבל האם ידעתם שמשפיעים עליכם גם אנשים שאינכם מכירים וכלל לא קשורים אליכם?
במחקר נחמד שבוצע אי שם בשנת 1983, חוקרים צפו באנשים שרצו לבדם בפארק ומבלי ששמו לב, תזמנו את קצב הריצה שלהם. המניפולציה שעשו היתה פשוטה אך אפקטיבית: הם הציבו אשה צעירה בצד המסלול. עבור קבוצת הניסוי הראשונה, האשה התבקשה פשוט לצפות ברצים בזמן שהם חולפים על פניה. עבור הקבוצה השנייה, האשה התבקשה להפנות את גבה באותו הזמן. אתם ודאי מנחשים מה היו התוצאות: בקבוצת הניסוי הראשונה כל הרצים, גברים ונשים כאחד, הגבירו את מהירות הריצה בעת שחלפו על פני האשה. בקבוצה השנייה, בה האשה הפנתה את גבה- זה לא קרה. תופעה זו קרויה גם בשם "הקלה/האצה חברתית" (Social facilitation) והיא מתארת מצבים בהם אנשים מגבירים את ההשקעה בביצוע שלהם, כאשר אחרים צופים בהם (בשלב זה קצת נרגעתי, אז כנראה שאני לא היחיד).
2. תפיסה עצמית: אם הסעיף הקודם נועד לבחון את השפעתה של העין "החיצונית" על האופן בו אנו מבצעים פעילות גופנית, כיצד העין "הפנימית" משפיעה עלינו? כיצד האופן בו אנו מסתכלים ותופסים את עצמנו משפיע? ככל הנראה – לא מעט בכלל! לחיוב ולשלילה.
הנה טענה נוספת שאתם ודאי מכירים ואפילו חווים על בשרכם: "פעילות גופנית משפיעה ומשפרת את התפיסה והביטחון העצמי". אך עולה השאלה, האם מתקיים גם המצב ההפוך? האם התפיסה העצמית משפיעה על הנכונות שלנו לבצע פעילות גופנית? מסתבר שבהחלט כן. מחקרים מראים שנבדקים שהחלו תכנית אימון תקופתית והיו בעלי תפיסה עצמית חיובית יותר, גם הצליחו לשמור ולהתמיד באותה תכנית, יותר מאשר נבדקים שהחלו אותה עם תפיסה עצמית שלילית יותר.
כיצד האופן בו אנו מסתכלים ותופסים את עצמנו משפיע? | צילום: pixabay
אולם גם ההפך הוא הנכון, ולצערי אני פוגש זאת בקליניקה לא מעט: אנשים הסובלים מעודף משקל ו/או מדימוי עצמי נמוך, על אף שהם אלו שיכולים להפיק הכי הרבה מהפעילות הגופנית, הם אלו שגם הכי מתקשים להתחיל לבצע פעילות גופנית. אז מסתבר שזה לא רק בגלל שהם לא בכושר. הם גם לא בכושר וגם בעלי תפיסה עצמית שלילית.
האם אתם מאלו שמעדיפים להתאמן לבד? להימנע ממקומות הומי אדם? האם באימון קבוצתי תעדיפו לעמוד הרחק מהמדריך? קרוב ליציאה? ללבוש בגדים רחבים שמסתירים את מבנה הגוף? "טריקים" אלו מרמזים על האפשרות שקיימת בכם מידה מסוימת של חרדה. חרדה הקשורה באפשרות שהסביבה החיצונית בוחנת ומעריכה את מבנה גופכם. למרבה הצער, חרדה זו והאופן השלילי בו אתם תופסים את עצמכם, עשויים לפגוע ביכולתכם להתמיד בפעילות גופנית.
מה משפיע עליכם?
הנה מחקר שנותן לנו כיוון כללי למענה על שאלה זו (ומוטב כי מדריכי הכושר מביניכם יקראו ויפנימו): נשים הסובלות מהחרדה המתוארת לעיל חולקו לאחת משתי קבוצות האימון הבאות: בקבוצת ה"מראה", מדריכת הכושר לבשה בגדים צמודים והקפידה לשלב במהלך האימון הערות הקושרות בין הפעילות הגופנית למראה ("בואו נפעיל את שרירי הישבן כדי להתחטב!"). בקבוצת ה"בריאות", לעומת זאת, אותה מדריכת כושר התלבשה צנוע יותר ושילבה הערות הקושרות בין הפעילות הגופנית לבריאות ("יאללה לעבודה, בואו נכנס לכושר ונהיה בריאות יותר"). הממצאים הראו כי המשתתפות בקבוצה השנייה נהנו יותר ואף דיווחו על סיכוי גבוה יותר לחזור שוב על פעילות זו.
לסיכום, נראה כי לאפשרות שאחרים מסתכלים עלינו רצים יש השפעה לא מבוטלת על הפעילות אותה אנו מבצעים. יתרה מכך, גם האופן בו אנו מסתכלים על עצמנו משפיע לא מעט. וזה עוד מבלי שדיברנו על תרבות הצילום וההעלאה לאינסטגרם, על המשמעויות הגלויות (והנסתרות) הנגזרות מכך. על כך אולי בפעם אחרת… בינתיים נסתפק במשפט שאמר מי שאמר: "בחיים (ובריצה) הכל עניין של נקודת מבט".
