"יאללה תפרוש כבר! עצור עכשיו! אין לך כוח יותר לסחוב אותי!"

הרגע הזה במרוץ, שבו "המוח שלי אומר לי" (ביטוי שגנבתי לבני בן ה-4), ומתחיל לגעור בי, הוא הרגע שבאופן פרדוקסלי, הכי עושה לי את זה בהשתתפות במרוצים. מדוע? אוטוטו אגיע לזה, אבל כדי להבין טוב יותר את משמעות הרגע הזה, צריך לחזור אחורה, לתחילת המרוץ, ולהבין את השתלשלות האירועים.

תחילתו של המרוץ עבר מצוין. אבל מה אחר כך? | צילום: pixabay

המרוץ האחרון, אליו התכוננתי היטב מספר חודשים, התחיל טוב מאד. 3 הק"מ הראשונים עברו מצוין, וחשבתי לעצמי: "קטן עליי כל הסיפור, תכנית האימונים מוכיחה עצמה בגדול!" אמנם הדופק היה גבוה מהמתוכנן, אבל לא הרגשתי שזה משפיע עליי. המשכתי לרוץ. בק"מ החמישי כבר חשתי אי נוחות די משמעותית. המוח שלי, שעד כה היה אחלה מלווה, התחיל לשנות כיוון: "שומע? מצב העניינים הנוכחי לא משהו. לא בטוח שנצליח לעמוד ביעד הזה". "לך מפה, הכל טוב", עניתי לו. החלטתי להתעלם והגברתי את הווליום של הפלייליסט שהתנגן ברקע.

אבל המוח שלי, עקשן זה. נעלם לכמה דקות וחזר שוב, הפעם עם מגה-פון קטן: "תקשיב יש לך עוד 4 ק"מ בקצב הזה, אם אתה לא מאט עכשיו אתה שופך לאגר עוד 3 דקות".

לפתע חשבתי לעצמי שיש מצב שהוא צודק… באמת כבר ממש לא היה לי נוח. התנשפתי, הדופק קפץ לשמיים, גם הרגליים הפכו כבדות יותר. על הנייר המשכתי להתנגד לו, אבל האמת? הוא הצליח להכניס בי ספק. וככל שהריצה התקדמה הספק התעצם. כבר ממש לא הייתי בטוח שהיעד שהצבתי לעצמי אכן היה ראלי. אולי קפצתי מעל הפופיק הפעם?

לפתע התגנבה לאוזניי השיחה של הזוג מאחוריי. היה זה מאמן והמתאמנת שלו. המאמן צעק לה: "עכשיו, כשקשה, מתחילה העבודה האמתית. בשביל זה התאמנו. תזכרי- הכל בראש!" חשבתי לעצמי שזה בדיוק הקול שהייתי זקוק לו כדי לנצח את המלחמה הנקודתית במוח שלי. אז המשכתי. עייף וכואב, כואב וסובל. אבל המשכתי.

ואז זה קרה. 2 ק"מ לסיום, נגמר לי אוויר. הכאבים ברגליים, הקושי לנשום, שום קול לא בא לעזרתי יותר. בעוד אני סובל את מכאוביי, חוזר המוח שלי עם מגבר שגנב מההופעה האחרונה של עומר אדם בירקון: "יאללה תפרוש כבר! עצור עכשיו! אין לך כוח יותר לסחוב אותי!"

המוח מטיח בי: "יאללה תפרוש כבר! עצור עכשיו!" | צילום: pixabay

זו היתה נקודת השבירה שלי. וזה כנראה הרגע שבזכותו אני שב וחוזר לימי המרוצים: משום שבנקודה זו מגיע – "הנאום". הגעתו אף פעם אינה מתוכננת מראש, אך תמיד מצליחה לתת את הפייט הכי טוב שאני יודע לתת למוח שלי:
"זה ה'מאני טיים'. לרגע הזה התאמנת. זה כאן ועכשיו. זה לא יחזור, ואם לא תנצל את הרגע – זו ההחמצה שלך בלבד. זה לא יעניין אף אחד אחר בעולם, חוץ ממך. יש לך 10 דק' לשאת את הכאב הזה. ואז זה מסתיים. דמיין את הרגע שבו אתה חוצה את קו הסיום. האם תוכל לומר לעצמך בלב שלם שבנקודה הזו באמת לא היה לך יותר מה לתת? אפילו לא 100 מ' נוספים? ואם כן, לא תוכל עוד קצת? ועוד טיפה לאחר מכן?".

בהסתכלות פסיכולוגית, זו הנקודה בה אני מתחיל לקיים דיון אמתי עם המוח שלי. ה"נאום" הזה מאלץ אותי לעשות משהו שביום יום אנחנו לא מרבים לתת עליו את הדעת, וזה לבחון את השאלה: האם המחשבות האוטומטיות שלי הן מציאות אובייקטיבית וקבועה? או שאולי, רק אולי- הן אירוע חשיבתי סובייקטיבי וזמני? כי אם השני הוא הנכון, אז המחשבות שלי הן לא בהכרח אני! ואם המחשבות שלי הן לא בהכרח אני, אז ביכולתי להרחיק את עצמי מהסיטואציה ולבחון האם המחשבות שלי אכן משקפות את המציאות בצורה מדויקת.

המוקד בגישה זו (המשויכת להתפתחות של טיפולים קוגניטיביים-התנהגותיים) הוא על הליך לימוד שעובר האדם, בו הוא מאמץ ראייה רחבה לגבי התפיסות והמחשבות שלו. הוא לומד להסתכל על המחשבות האוטומטיות שלו כדבר סובייקטיבי, שכפי שהן מופיעות, הן יכולות גם לחלוף.

אחד הכלים שניתן ללמד בטיפול פסיכולוגי, הוא היכולת של האדם לבחון ואף לאתגר את אופן התגובה ודפוסי ההתמודדות שלו כלפי גירויים רגשיים מעוררים.

תחשבו לרגע על המושג "עמידות במצוקה" – כולנו התנסינו באירועים המעוררים בנו מצוקה. לצורך הדוגמה, אתם בריב נוראי עם בן/בת הזוג. בדיוק במצבים אלו, בהם אנו חשים לחץ רגשי קיצוני, אנו עלולים להיכנע לדחף התנהגותי שנתחרט עליו. לפעמים נגיב באופן אימפולסיבי כלפי אחרים (נאמר משהו פוגעני שעובר את גבול הטעם הטוב), לפעמים כלפי עצמינו (נדליק סיגריה ונשבור את רצף החודשים בהם הפסקנו/ נפתח את המקרר ונשבור את הדיאטה).
אם נחזור לאותו רגע משברי במרוץ, הדבר המתבקש (והאימפולסיבי) בעיני לעשות היה לעצור. להפסיק את הכאב והסבל.

השינוי ובעקבותיו היכולת לפתח עמידות למצוקה, מתחיל קודם כל בקבלת הכאב הנפשי. כאב איננו בהכרח זהה לסבל. גם אם את הכאב איננו יכולים לשנות, אנחנו בהחלט יכולים לשנות את אופן ההסתכלות עליו. קבלת הכאב, מטרתה להפחית את הסבל, או אם תרצו, כדברי המשפט הידוע: "אלוהים, תן לי את האומץ לשנות את מה שאפשר, את הכוח לקבל את מה שאי אפשר לשנות ואת החוכמה להבדיל בין השניים".

ואם נחזור לדבר על ריצה, אותו משבר מגלם בעיני את היכולת לתרגל עמידות במצוקה. הכאב לא נעלם, אבל הנה נוצרת הזדמנות לשנות את אופן ההתייחסות שלנו כלפיו. אז בפעם הבאה שאתם נתקלים במשבר בריצה קחו רגע לבחון את האוטומט שלכם, להתבונן עליו ולבחון האם קיימת דרך אחרת? ואם אתם נתקלים במשבר בחיים, קחו רגע לבחון את האוטומט שלכם, להתבונן עליו ולחשוב – אולי זה דווקא זמן טוב לצאת לרוץ…