אסופת שירים שכתבה אמי בהיותה נערה בת 16 בשנת 1968 היוותה עבורי נקודת אור בזמן היותי שרויה בתהומות הנשייה והיוותה השראה לקידום המיזם המסורתי "רצים לזכרם" גם בעיר שלי. שיר שכתבה אימא ז"ל בשם "אל תבכי אמי" הינו הצוואה שהותירה. באחת השורות בו מופיע מסר עוצמתי – "דעי אמי דבר פשוט, האדם מעפר יבוא ולעפר בסופו ישוב. ואל לך לבכות כי ילדך שלך ילדך הקט נפל אומנם, אבל שמו ייזכר לעד".
זהו שיר נחמה שטמונה בו אופטימיות על ילדה המחזקת את אמא ומבקשת ממנה לא לבכות כי עוד יבואו ימים טובים, ומתאר השלמה עם גורל אכזר, השלמה שאינה אופיינית לגיל זה. בסיום השיר היא כותבת "אומנם ילדך נפל, אך שמו ייזכר לעד" ועבורי במילים אלה התייחסה אמי לחשיבות הרבה שבהנצחה. בהנצחה של הנופלים במערכות ישראל ובפעולות האיבה, אנו גם מחזקים כל אם ואב אח אחות ונותנים להם להרגיש שיקירם לא נפל לשווא. ההנצחה נותנת את הכבוד הראוי וההערכה הרבה לכל חלל ביום הזיכרון.
קרן עמרוסי במרוץ רצים לזכרם | צילום: הילה אייזינגר
לימים התברר ששיר זה היה נבואת זעם. בן דודה של אמי אליו היתה קרובה מאוד, יעקב בקר ז"ל, נפל במלחמת יום הכיפורים, וסיגל בת דודתה של אמי מצאה את עצמה באותה סיטואציה של בת שמנחמת את אמא שלה ברוניה ז"ל. אמא שלי, מלכה צוקרפיין סמרה ז"ל, התרגשה מאוד מכך שנהגנו כל המשפחה להשתתף במרוץ המסורתי "רצים לזכרם" לזכר יעקב בקר ז"ל ויתר חללי ישראל ונפגעי האיבה ואף צעדה עימי.
אימי היקרה נפטרה לפני שנתיים ממחלת הסרטן. היא חלתה בסרטן נדיר שהתגלה שבוע לאחר חגיגת יום הולדתה. אהבנו את אימי כל כך, הקשר בינינו היה בלתי נפרד ובלתי יתואר, וכשהיא חלתה לקחנו פסק זמן כולנו ממקום העבודה וטיפלנו בה, לא משנו ממנה עד לנשימתה האחרונה. היינו צבא שלם מול מחלה קשה, צבא של אמיצים שנלחמו ללא לאות גם כשנותרנו רק עם חיצים.
קרן עמרוסי במרוץ רצים לזכרם | צילום: פרטי
אני זוכרת כי אל בית החולים הגעתי כשאני אוחזת בידי תמונה של אמא שלי לאחר צעידה בטבע אשר הענקתי לה ביום הולדתה. כל כך ציפיתי לרגע המיוחל בו שוב תזמין אותי אל הטבע. על גבי התמונה כתבתי "מחכה שתזמיני אותי שוב אל הטבע. אוהבת אותך". הראיתי לפרופסור את התמונה ואמרתי לו שהבטחתי לאמא שלי שאשוב לשם יחד איתה לרוץ.
בזמן שאמא נותחה, אני רצתי בחלקה הפנויה ממש מול חדר ההמתנה של חדרי הניתוח. רצתי כי זו הייתה תפילתי, כך אני מתפללת. הריצה היא קרן האור בחיי ואמא שלי ידעה זאת תמיד. היא הייתה מחכה שאשוב מהריצה לקחת גם אותה לצעוד/לרוץ במרחבי הטבע. יש לי תמונות שזכיתי לתעד את הזיק בעיניה לאחר הריצה. הבטיחו לנו שיהיה בסדר, האמנו שכך והבטחנו לה גם אנחנו. לצערנו אמא נפטרה בייסורים קשים כשאנחנו כולנו סביבה עד לרגע שנפרדה.
הריצה מפיחה בי חיים, התנועה החזרתית, הריחוף שם אני פוגשת את הניצוץ האלוהי. אני מצליחה להעביר זאת הלאה, כי כל בני משפחתי רצים איתי. לאחר שאמא נפטרה, ברגעי השבר העצום בחרתי לרוץ. בכל יום רצתי, לקחתי פסק זמן מהכל, לא ידעתי כאב כזה מעולם. בכדי לשדר לבנותיי חוסן וכוח הראיתי להן שאני רצה, ומתוך השבר הגדול הרמתי טלפון לעמרי מייסד "גמאני רצה" בתקווה לאמן קבוצת נשים שמתמודדות ומחלימות מסרטן. לשמחתי זכיתי והיום אני מאמנת קבוצה של מעל 40 נשים אשר בוחרות בחיים.
רצי כרכור במרוץ "רצים לזכרם" | צילום: הילה אייזינגר
את מיזם "רצים לזכרם" אני מכירה מרגע היוולדו. כשאמא שלי נפטרה החלטתי שאת המסורת האישית של השתתפות במרוץ אני הופכת למסורת המושבה. אני גאה שנה שלישית להוביל מיזם זה בשת"פ מועצת פרדס חנה כרכור. לפני שנתיים הובלתי ביוזמתי ביום הזיכרון את בני כיתתה של בתי האמצעית ב"רצים לזכרם". קניתי לכל ילד דגל, נרשמנו באתר של המיזם והדפסתי לכל ילד את שמות החללים שהוא רץ לזכרם שהוצמדו לחולצות.
בשנה שעברה השתתפו מעל 100 איש במרוץ רצים לזכרם בכרכור, וזו הייתה חוויה מרטיטת לב לראות נשים, ילדים וטף, נערים וגברים רצים בעוצמתיות עם שם החלל על חולצתם. הנצחה זו היא סגירת מעגל עבורי. אני מגשימה את רצונה של אמי בהנצחת החללים ובאיזשהו מקום בהנצחתה.
משפחת עמרוסי במרוץ "רצים לזכרם | צילום: הילה אייזינגר
אני מודה לאמא שלי ז"ל על השראתה בכך שכיוונה אותי לתרום למיזם חשוב . ביום הזיכרון הקרוב ישתתפו במרוץ רצים לזכרם כל בנות "גמאני רצה" אותן אני מאמנת. הן מכירות את הסיפור שלי ובאות לחלוק איתי יום חשוב זה.
המרוץ המסורתי "רצים לזכרם" יתקיים ביום הזיכרון הקרוב זו השנה השביעית ברציפות. במרוץ אין נקודת זינוק או פודיום, אפשר לצאת אליו מכל מקום בו בוחרים והוא נערך באותה שעה בכל הארץ. המרוץ פתוח לכל מי שמעוניין לרוץ לזכרו של אדם יקר ולזכרם של נופל/ת אקראי/ת ממאגר של עשרות אלפי נופלים מאז קום המדינה שקיים באתר "רצים לזכרם. כנסו לאתר והירשמו גם אתם.
